אמיגדלה

    לפתע נשתנו הטבעים ועולמו של זענגיל התהפך עליו. כמו הכריזו עצי השדה כי המושג שליימזל הופרח לחלל העולם בעבור יצור זה. נדמה היה כי הדוממין כולם תלו על גבו מיני שלטים, נעצו יתדות וקבעו בו טבעות ועוד קיבעו בו מסמרות של ברזל, הידקו כפיסי עץ אשר צורת חיצים משונני חוד להם, המצביעים כולם על זה כמכריזים: טלו חלק ומעשה במאמץ המשותף של כל כוחות הטבע, להציק ולהצר שליטתו של זה בהאי עלמא, להדיר רגליו ולרודפו חינם. תחילה, על הבוקר, חלטו אותו עלי התה ובעוד מרתיח הקומקום את דמו, ערבבה הכפית את בני מעיו עד כי יאמרו שירה ואף גרגרי סוכר החלו לנשור מציצת ראשו ולתפוס מחסה בסדקי התפרים שבכתפיות חלוקו הרבני. לאחר שנואש מן התה, ניסה להטביע יגונו ביין אך הנוזל האדמדם שטף, ערבל וערסל אותו עד שהגיע לרמת חמצון נכונה, הריח ריחו, לקקו בקצה לשונו ותכף הטביע בו בעצמו את יגונו שלו. משהגניב מבט אל עבר הכיריים וחשק בחביתה מקושקשת, תפס מיד לאן נוטים הדברים והפנה את גבו אל המטבח שתכף הפנה אף הוא את גבו אלי, וכך, כשהם גב אל גב פנה הבית לצאת מן הבית. קר היה בחוץ אך כל נסיונותיו העקשניים להסיח את דעת מעילו ולהסירו מן המיתל

  לונדון היא בדיוק כמו פתח תקווה... רק בלי הלחות המציקה של ערבי ליל קיץ, בלי רוסים בגופיות שיורדים בשתיים בלילה לשוחח בטלפון עם יקיריהם בעודם מעירים את כל השכונה, בלי אסופות פועלים פלסטינאים המתהווים בשוליה בכל יום ויום לקראת השקיעה בעודם ממתינים לטנדרים מאובקים שיבריחו אותם את הגדר, בלי המתח העדתי דתי בין של חברי מועצה נשכניים המתכסחים על רסיסי תקציבים זעומים,  בלי עשרות קורקינטים צהובים שנגנבו מרחובות תל אביב וכעת שוכבים במרכזי שבילים להולכי רגל כפגרים מתים. לונדון היא בדיוק כמו פתח תקווה. שנייהן ערים.

  - לאן?! מה לאן?! לקבר רחל. - גם כן קבר רחל - התיז ר' שמשון בחוזקה אי אלו שאריות אוויר אומללות שעוד שמא ואולי נותרו שכוחות במעמקי בטנו הכרסתנית, בסיומה של דקה נוספת ומיותרת למדי ששוב עברה עליו בוויכוח עקר מול בנו. וויכוח עקר שבדיוק כמו כל קודמיו בוודאי שאל יניב פירות, והיה ויניב, יהיו אלו זרעי פורענות. והוא יודע את זה. 'מול בנו' כבר נאמר, ולא 'עם בנו'. וגם את זה הוא יודע. אז הפעם זה קבר רחל ולא שהוא מאמין. אך בשונה מאמא, היום גם הוא כבר מודה שמשיחה בטלה עם הנער כבר לא יובן היכן היה, או מה עשה. וגרוע מכך, במה נפל ואיך יוכל הוא, ר' שמשון, להושיט את היד לעזרה. כל מה שנותר בידו זה רק להתפלל. להתפלל ולקוות שזו רק תקופה שתעבור, שזה בור עם תחתית, שלא יהיו נחשים ועקרבים ושבסוף יוצב שם גם סולם לעלות בעזרתו. אבל ללב של אבא אין סיכוי להירגע ולהירדם כשהבן זרוק לו במרחקים. רגש של אמא לא יאפשר לה מנוחה בעוד מי יודע היכן הוא מסתובב, עם מי ומתי. ושוב הוא תופס את עצמו בפעם המי יודע כמה עובר על הוראת יועץ חינוכי מזדמן או ה'מייבין' בנפש האדם התורן, ועושה את צעדיו לעבר רכב

והוא יודע עד כמה זה יכול לכאוב. כמו בבוקר, כשהתעקש להתרומם אך לרגע כדי להתמתח מעבר לצרותה של שוחה. והכדור שרק, ופילח את רגלו. לא ממש פילח כמו שעשה לכתף של בומבר שמימין או ללסתו של היינריך משמאל, רק נכנס קצת ונעצר. וזה כאב. אוהו זה כאב. עד עכשיו הרעידות הפראיות עדיין לא פוסקות, והוא גם לא ממש מרגיש משהו מן הברך ומטה. זה היה 'רק' כדור ברגל. ואם עכשיו הוא יפשל זה לא יהיה רק אחד, ולא רק ברגל או ביד. אלו יהיו שורה ארוכה שתטווח את גופו ככברה. ולא זה מה שיכאב לו. בכלל לא. יכאב לו שעוד חמה תשקע מבעד לחלון המטבח, ששוב חושך יעטה את שער החצר בטרם ציריו יכריזו על שובו, שליל נוסף ירד מעבר לווילון תחרה משונץ והוא לא יהיה שם. הוא יודע שאם גופתו תתבוסס כאן על קרקע רוויה בכל כך הרבה דם, הרגע הזה יגיע. הרגע הזה בו היא תבין שהוא לא יחזור יותר. ויותר מכאב המוות לגוף, כאב 'הרגע הזה' לנשמה. אוקראינה תיאלץ להסתדר בלעדיו בסבב הדמים הבלתי נגמר הזה, בהתבוססות חסרת התכלית בשוחות הבוץ והמוות המייאשות, ברצון לעוד שעל במחיר חייהם של מיליונים. אין לו ברירה אחרת. ומי שיעזור לו בזה יהיו דווקא חיילי הצב

  "רואים שאת המכונית הזאת עיצבו ערפדים" - אמר הילד בהערכת מה וקיפל בהשלמה את הבוסטר הצהוב, דחקו מעבר למשענת הגב ולחצו אל דלת תא המטען העבה, המשונצת והלבנה, מבהיקה כפנינה שזה עתה נשלתה. פניתי לימין המכונית והרפתי גופי על המושב הקדמי, זה שעל יד הנהג. אחזתי בשתי ידיי את חגורת הטייסים המוצלבת אשר מותקנת ברכבים העונים על ההגדרה והתואר: "רכבי ספורט המיוצרים על פי הזמנה אישית". 'הוא' כבר ישב בקבינה. סנטרו נתמך על שתי ידיו השעונות על ראש ההגה. הוא כבר היה נטול חולצה והשיזוף המלאכותי ניכר היטב על כתפיו הרחבות. משקפי שמש צפוניות במלעייל מכסות על עיניו. הוא עשה כל מה שצריך לעשות כדי להיות איש מערבי, מתקדם ומודרני. נטול כל כללים ומחויבויות, משוחרר ממוסכמות חברתיות ופטור לגמרי מן המצוות. מה שלא מנע ממנו לגדל את ילדיו כילדי חיידר נורמטיביים. בעלי צמד פיאות בלונד עבות, המתנפנפות על לחיים סמוקות בעת משחק מזדמן, או ריב אחים מצוי אחר צהריים משעמם. הם, הילדים, לא ראו באורח החיים המתירני של אביהם איזה שהוא קונפליקט בלתי פתור, או סתירה כל שהיא בנוגע לחייהם. כך הם גדלו מגיל אפס,

  דינגדונג פעמון זהוב ועייפני, צרצר בשלישית אל חלל האוויר הדחוס ענני עשן סיגריות זולות, לצד אי אלו תימרות סגלגלות של סיגרים יוקרתיים. בקיצור, פסיכופתים מכל הסוגים הצטופפו עוד אל המרכז והכל עצרו נשימתם. כעת זה מתחיל ובין רגע יחלו להתרוצץ במוחות העשנים, כאחוזי תזזית, תקוות חייתיות ודמיונות צבעוניים של מדדים כלכליים ההולכים וצוברים גובה ונפח משנייה לשנייה. לצד רגעי עצירות נשימות מתוחות, טפיחות עצבניות על גולגולות חלולות, פליטת מיני קללות לצד מלמולים חסרי פשר וסתם גסויות חולניות. ומכאן זה עלול להיגמר תוך שניות ספורות של שאגות מרעידות, יללות נואשות, רעשי שסיעה מחליאים, אנקות גסיסה חלושות ומכת מחץ עוצמתית שלאחריה דממה של חלחלה, שתחליף מקומה למחיאות כפיים נרגשות לצד קריאות זעם מתוסכלות - מחד. ומאידך כבר היו מקרים בהם זה נמשך על פני דקות ארוכות של אבק איתנים, כצמד רוחות רפאים, מדלגים בסיבובים, מחפשים נקודות תורפה ומכים באכזריות בבטן הרכה, שורטים , חורצים, שוברים, מכסחים, ומרסקים את היריב תוך פרפורי גסיסה אכזריים ואיטיים להחריד. ובמרכז, לכודים בתוך סבכת הברזל העגולה, עדיין רובצים על ארבע, אחד מ

  בסוף התעוררתי לאחר עשרים שנים של שינה אַמְבִּיוָלֶנְטִית. מצאתי את עצמי מוטל על מזרן דקיק, מסובך בתוך גוש שמיכתי צִפָּתִי, גרב ימין חצי גרובה עלי כף רגל, שמאל בכלל נעלמה לה אל עצמה ואל עסקיה הבלתי חוקיים, נעליי כנראה צעדו להם חסרי משמעת אל עבר הלא נודע, והכי מוזר, מוטל הייתי במרכזו של בית המדרש הישיבתי בו נרדמתי לי איי אז עֲשׂוֹרַיִּים קודם לכן. במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות. כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית. בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים ש

  סבכת הברזל חרקה והותירה את רישומי חריציה על הבשר החי. הבזק ירוק האיר באחת את אפלולית קירות הבטון המחוספסים ואחר כבה. פיצוץ נוסף. אבק היתמר בין חלדי המתכת לתפזורת הגרוטאות. טפיפות רגליים נעלמות מעבר לעיקול וגניחה איומה חורקת את חלל האוויר. רגלו פרכסה בכאב תחת טונת הפלדה והוא חשק את שפתיו בכח, מנסה לעצור בעד הדם הסמיך שפרץ מן החניך העליון. לועו הפיק אינסטינקטיבית תצורת בליעה והוא החל להיחנק. האבק התפזר מעט כשצל גבוה גהר מעליו. הוא פלט אך בקושי יללה חנוקה: "הצילו!". גיחוך שטני נשמע ולרגע כאב לו אף יותר מן הרגל או הצלעות. משהו שחור כוונן למולו וקרן לייזר שיספה את האוויר החנוק, סימנה את חזהו ואז נעה בקלילות מעלה, רפרפה קלות על פרצופו, ריצדה לרגע קט בין עיניו ועצרה בהחלטיות במרכז מצחו. עיניו נעצמו והוא שקע אל תוך הערפל. המהום קל נשמע והרובה נשמט הצידה. תחתיו נשלף מסור שרשרת רוטט וקרב אל רגלו הלכודה. שיני הטיטניום הרעבתניות הגבירו מרוצתם ונגעו קלות במכנסיו המרובבים. באחת חדרה ההבנה את תת הכרתו. כך נראה הסוף. אך זו הייתה רק ההתחלה. - לא. לא טוב! הוא הסתובב על כיסאו במהירות ועיניו פ

בסוף, הטשולנט כן נשרף. הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף. ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות. הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים. תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ? זה לא שווה את זה! והיא קיבלה. אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות. ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת. את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת. עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות. 'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת. רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות. הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו