התפרקות
עזבי, כבר אמרתי לך אלף פעם, זה לא בשבילי.
- והשוטטות בלילות? וההופעות הלא בדיוק כשרות? והחצאיות הלא לגמרי צנועות? זה כן בשבילך???
אוקיי, אז ירדת עלי, מה עכשיו? אימוג'י כועס.
- עכשיו את באה איתי לשם!
אין מצב, נו.
- בשבילי. תחשבי על זה, מתי הפעם האחרונה שביקשתי ממך משהו בשבילי?!...
טוב, גמרת עלי. מה בדיוק יש שם?
- מגיעות כל מיני בנות שלא כל כך הסתדרו... קיצער כמונו, ואנו יושבות עם איזה אשה אחת באיזו פינה חשוכה בעיר העתיקה. יש שם סמטה כזאת שלא מובילה לשום מקום, עם שני ספסלים רחבים מאבן, מתחת קשת ארוכה שמעליה יש בתים.
מי זאת האישה הזאת???
- זה בדיוק העניין. אנחנו לא מכירות אותה, היא לא מכירה אותנו, אנחנו יושבות ביחד בחושך ופשוט מדברות. כל אחת מוציאה את מה שמעיק עליה, והיא שומעת, מבינה, מנחמת, מעודדת, נותנת מילה טובה.
ואתן לא יודעות מי היא?
- תתפלאי לשמוע, אבל לא רק שאני לא יודעת מי היא והיא לא יודעת מי אני, אני גם לא מכירה שם אף בת אחרת, וזה בדיוק העניין. אף אחת לא מזדהה, הכל בחשכה... רק כשאנחנו יוצאות אנחנו רואות פרצופים, אבל אי אפשר לקשר שום דבר. את לא יודעת מי דיברה, מי אמרה מה...
שיהיה לך ברור! אני לא הולכת לדבר שם מילה אחת.
- אף אחת לא הכריחה אותך.
אוקיי, אז מתי נצא?
- בתשע וחצי, ניפגש בתחנה הפינתית.
סגור, ואת לא מבקשת ממני יותר שום דבר בשנה הקרובה! אימוג'י קורץ.
-???!!!
היא קיפלה את ידיות משקפי הקריאה והניחה אותם על הספר שנותר פתוח במקום בו אחזה, מונח על השידה הפינתית שבין ספות הסלון. הספר יחכה לה שם לכשתחזור, בינתיים אף אחד לא יזיז לה אותו משם. בעלה הצדיק כבר יצא לסליחות 'מוצאי מנוחה', הילדים הנשואים מפוזרים בבתיהם שבכל קצוות הארץ והיא בשונה מן השנים הקודמות בהן הצטרפה לאמירת הסליחות. השנה היא הולכת שוב להיפגש עם 'הצדיקות שלה' - כפי שכינתה אותן בלבבה.
בכל מוצאי שבת בחצי שנה האחרונה היא עושה את זה. מסיימת במהירות את ניקיון הבית מן השבת שעברה, אורזת את עצמה בבגדי יום יום פשוטים - שלא יהיה שום דבר שייחד אותה, ויוצאת לעבר העיר העתיקה. זה התחיל בפעם אחת ש'בטעות' התיישבה בפינה החשוכה ההיא, בכדי להסדיר את נשימותיה מן הטיפוס המפרך של אלפי המדרגות העולות מן הכותל המערבי אל העיר העתיקה. היא התיישבה לרגע ואז הצטמררה, קול בכי נשמע מתוך החשיכה. נערה בודדה, שסערות החיים לא היטיבו עמה, ישבה שם ומיררה בבכי.
אז היא חיבקה אותה בחום וטפטפה בין דמעותיה מילות נוחם ועידוד. בשבוע שלאחר מכן חיכתה לה שם הנערה לבדה, ועוד שבוע נוסף וכבר היו שם שלש נערות. המילים הטובות שלה הסתובבו בין איי ההריסות בליבותיהן של הנערות השבורות, ועוד ועוד נערות החלו להצטרף אל המעגל הזה. גם היום הן וודאי מחכות לה וזה יותר חשוב לה מאמירת סליחות.
בשביל לבקש סליחה צריך לב נשבר, ואיפה יש לה יותר לבבות נשברים מאותה פינה חשוכה בין גרמי המדרגות בעיר העתיקה?! לשם היא מביאה את הלב שלה, שמידי פעם, ללא שהבנות שמות את לבן, גם הלב שלה מתפרק שם לגורמים. לבה הנשבר מבתה היחידה, האחרונה, בת הזקונים שלה, שלא השכילה ללכת בדרכי אחיה ואחיותיה הגדולים ומי יודע היכן היא מסתובבת בלילות הארוכים בהן אמה שוכבת במיטתה ומתגלגלת מצד לצד, מנסה להירדם שוב ושוב עד שתמיד מוצאת את עצמה בסופו של דבר על הספה בסלון כשבידה ספר התהילים שלה, הספוג במיליוני דמעות שוודאי אינן שבות ריקם. אך מתי תשוב כבר בתה האהובה?!
היא הגיעה לסמטה החשוכה והתיישבה בפינתה הקבועה. "שבוע טוב בנות יקרות שלי" - היא לחשה ודממה, נותנת לשקט לדבר.
הן דיברו, בכו, התחזקו, התפרקו והתרפקו יחדיו, ואז היא החלה ללקוט את השברים אחד אחד, מנסה במילותיה לחבר, לצרף, לבנות מהם חזרה יצירה חדשה. לב שיחזיק מעמד לפחות עד מוצאי שבת הבא.
בשתיים בלילה נדמו הקולות. רגעים נוספים וארוכים של שקט חלפו ואז הן קמו אט אט, אוספות את עצמן, נותנות חיבוק חם לאשה הזאת שאין להן מושג איך קוראים לה, והתפזרו בחזרה לפינותיהן.
היא קמה ממקומה וכבר פנתה ללכת, כשהבחינה בשתי בנות נוספות שעדיין ישבו שם בחושך.
האחת מפורקת לגמרי, ממררת בבכי בזרועות חברתה שנראית עצורה ומסוגרת. היא ניגשה אליהן ונתנה להן חיבוק משותף, חם ואוהב.
לפתע הבחורה העצורה שלפה את מכשיר הטלפון שלה ואמרה: "פעם ראשונה שאני כאן, אני חייבת אתך תמונה".
עוד לפני שהיא הספיקה להגיב ולסרב, נעמדה הבחורה לצדה וכיוונה את המכשיר מולן, הפלש נדלק והאיר לרגע את פרצופיהן, ואז היא הרגישה את כל האוויר יוצא ממנה באחת.
- תמי...
אמא!!!
בת הזקונים שלה עמדה על ידה... והתפרקה.
התרגשתי
השבמחק