מחשבה אחת על חורבן וריח

ערב תשעה באב.

הריח. אוי, הריח הנורא הזה של עשרות אלפי גופות שדופות נשרפות, ריח הדם החם התוסס על מדרכות שבורות, ריח הגוויות השקופות הנרקבות להן לאטם בחצרות. כבר לא ריח של בשר שמן המתאכל לאטו, אלא ריח של עור צפוד ועצמות יבשות המתפצחות תחת להבות האש כקיסמים דקיקים, מעט שרירים נמסים ושאריות שומן מבעבעות על האבנים הרותחות. ושם למעלה, המצב הרבה יותר גרוע. שאגת קרב וחרב מתנופפת בחוזקה, מנפצת עוד ראש ומרסקת גולגולת נוספת, עוד אחת מני רבות הפזורות לכל מלוא העין.

ערב תשעה באב. העיניים עצומות, הידיים תומכות בראש המורכן, המצח חרוש קמטים, ובפנים סערה. המחשבות ממלאות את הראש, המוח מאיים להתפוצץ. בית המקדש, חורבן, איכה ישבה בדד, גלות, רדיפות, צרות, גירושים. הנה עוד שנייה, עוד רגע קט והם יגיעו, הדמעות. דמעות הצער על שכינתא בגלותא. דמעות של עצב המסכמות בתוכן שנים של גלות, של רדיפה, יגון, צער ואכזבה. דמעות ששפכו מיליוני יהודים בכל הדורות.

הציבור כולו יושב על הרצפה, אבל ודומע, קורא את הקינות ובוכה. ואני בתוכם, יושב ומחכה. מחכה לצער שישטוף את ליבי, מחכה לבכייה שתפרוץ מתוכי, מנסה להרגיש את חורבנה של ירושלים, את צערה של השכינה שגלתה מביתה. אבל משום מה, הדבר היחיד שעולה לי בראש זה גלים שוצפים, קוצפים ומתפרצים, מרטיבים את כפות הרגליים אל מול שקיעה מדהימה. עיני קוראות עוברות חולפות על המילים הכואבות של מגילת איכה, אבל משום מה מבין השורות אני מבחין רק בצימר שמחכה לנו בעוד שבוע, במסלולי ההליכה שאני הולך לקרוע, באטרקציות, במשחקים, ובשינה העריבה שבה אני הולך לשקוע. אני מנער את ראשי בחוזקה מנסה להעיף ממני הלאה את המחשבות הסוררות הללו, מנסה להריח את אותו הריח נורא של עשרות אלפי גופות שדופות נשרפות, אך משום מה הריח היחיד שאני מצליח להריח הוא ריח החופש שמחכה לנו כאן, מעבר לפינה.

רעש הזזת הספסלים מקפיץ אותי מתוך הדמיון המתוק. אוף, כבר סיימו את התפילה ואני? אני מה? איפה אני הרגשתי את החורבן?! אבן קטנטנה חודרת אל תוך הקרוקס, דוקרת ומציקה בשאלה כואבת. מה לי ולחורבן? למה אני לא מצליח להתחבר לצער הזה? איפה הכאב שלי על המצב הנורא שבו אנו מצויים בגלות הנוראה, במקום להגיע לנקודה הכי פנימית ואמתית של תיקון המהות של כל אחד ואחד מאתנו. איפה אני ואיפה בית המקדש?!
בוקר. תסכול. למה בכלל לקום אם כל מה שאני יעשה היום זה רק לחלום על הים? בשביל מה בכלל ללכת לתפילה אם במקום להתפלל אני רק יתכנן את הטיול? מדוע לומר קינות אם הפה אולי ימלמל, אך הלב יהיה עמוק בתוך הג'קוזי בצימר המפנק?!

כבר שתיים בצהריים, אין אבל, אין צער על החורבן. רק נקיפות מצפון ושנאה עצמית. ועכשיו הראש גם כבר התחיל לכאוב. שימותו כל הרומאים, דווקא באמצע הקיץ הם היו צריכים לעשות את תשעה באב?! החולצה נדבקת לגוף מרוב זיעה, ומה כל הצער הזה בכלל שווה אם כל מה שהוא גורם זה רק מעט הפרעות בחלומות המתוקים לקראת החופש, מילא הייתי מרגיש את חורבן הבית, אבל עכשיו? מה כל זה שווה?! החום מציק, הרעב מעיק ואני נרדם.

ואז זה קורה ואני חוזר לשם. בעיני אני רואה את המראות, אוזני שומעים את הקולות וכל גופי רועד ללא שליטה, מרעב של חודשים, מחום האש הרעבתנית האוכלת הכול, ומפחד. פחד אדיר שממלא כל תא ותא בגוף, עוטף אותך מבפנים, וחונק אותך למוות. פחד ממשהו הרבה יותר מפחיד ממוות, פחד מהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות עלי אדמות. פחד שבית המקדש יישרף, המקום שממנו לא זזה שכינה מעולם, הבית של כולנו שלשם היינו מגיעים בעת שמחה ואליו היינו בורחים בעת צרה, המקום שממנו יורד כל השפע, המקום שנמצא עמוק בתוך הלב אצלי, אצלך, אצל כולנו. המקום שבו יכולנו לפגוש את אבא שבשמים מתי שבא לנו בלי שום הסתר או מחיצה.

הנה הם כבר בתוך העזרה, עוד רגע קט והם בקודש הקודשים, לא, זה לא יכול לקרות, לאאאאאא!!!

"דני, קום קום, כבר יצא הצום, אפשר כבר לאכול, יאללה בין הזמנים".

אני פוקח את עיני בחרדה. לא, זה לא אמיתי, מה שווה עכשיו בין הזמנים אם בית המקדש עוד לא נבנה??? איזה טעם יש לאוכל אם אנחנו עדיין בגלות האיומה??? יושב על המיטה, מקופל אל תוך עצמי, הידיים תומכות בראש המורכן, העיניים עצומות...

ודמעה אחת גדולה שאומרת הכל.