תוציאו אותי מכאן!!!
אין מצב.
- וגם נחי השכן מגיע איתנו - מרים אלי חזי זוג עיניים מאושרות.
אני לא רואה את עצמי עוזה את זה, נו.
"מה לא רואה?" אמא כבר ממש מתחילה להתעצבן עלי. "ומה עם טיול חול המויעד? ומה עם לעזור לי קצת? תתגבר קצת על האנטגוניזם שלך ותקח את אחים שלך".
בכיף הייתי לוקח אותם ללונה פארק, אבל לחדר בריחה? נו באמת.
- בלונה פארק כבר היינו מיליון פעם.
"הם מתעקשים על חדר בריחה אז תקח אותם לחדר בריחה".
אני ייקח אותם לחדר בריחה ואני יברח להם שם.
"ריבוינוי של עויילם, מה הבעיה שלך?"
אלף, אני מתבייש ללכת עם ג'ינג'ים ברחוב.
"אל תתחצף".
טוב יצאנו. אבל שיהיה ברור, שטות אחת שלכם ואני בבית.
______________________________
שלושת רבעי שעה לאחר מכן אנו נכנסים למתחם חדרי הבריחה של סאשה, מהנדס אוקראיני שעלה לפני חמש שנים ומאז הוא ממציא ובונה חדרי בריחה. 'אנו' הכוונה לאחי, חזי הג'נג'י המנומש המעצבן והקופצני, לנחי חברו בלב ונפש, לא ג'ינג'י ולא מנומש, אך בהחלט מסוגל להוציא גם פיל אפריקאי בוגר משיווי משקלו, ועולה על כולנה, אברום מוישה, בחור צעיר מסוף הרחוב, אחד כזה עם פרצוף תמים כאפרוח בן יומו, אך ביום בו התגלו תריסר דגי זהב שמנמנים, שוחים להם להנאתם במקווה של הפושרים, ישר כל השכונה ידוע ידעה ידו של מי במעל.
באמת שאין לי מושג איך הוא קשור לטיול הזה, אבל כאשר אביו סיפר לאבי מיד אחרי שחרית ש'צריך דחוף להוציא את הבן שלי לטיול, אחרת כל השכונה תקום מחר בבוקר כשבקופסאות אתרוגיהם שוכנים להם לימונים צהבהבים', או 'לפני שמישהו פה יפקח את עיניו בבוקר ויגלה שהוא שוכב באמצע הרחוב כאשר סוכתו התרוממה באמצע הלילה ומצאה משכן אחר למנוח לה'. אז גם אברום מוישה איתנו. ואני עוד צריך להסתדר עם כל הגוורדיה הזאת בתוך תא כלא סובייטי קטן ומחניק.
"אתם צריכים לצאת בחוץ מכאן. לא נוגעים בחוטי חשמל. יש בעיה, אומרים לי במכשיר קשר". סאשה נועל עלינו את סורג הברזל, ואז את דלת החדר, נשמע קליק, רעש נעילה של עוד שלש ארבע דלתות מבחוץ, צפצוף ארוך, ברזל נופל, רעש עמום, משהו כמו של איי רובוט חלוד שנתפס לו הארדונג, שלש שניות של דמה ואז כבו כל האורות.
"טוב אז אנחנו צריכים לחפש איך לצ..." אני מנסה לתפוס פיקוד כאשר אני מרגיש צביטה ברגלי. "מייאו". יללה חתולית נשמעת מבין רגלי. אני מזנק מבעתה. נחי מתרומם, קולות צחוק לועגים לפחדנותי. אני מתעלם. למען ה', איפה מדליקים פה את האור?!
ידי ממששות סביב הקירות. חוט. מנסה למשוך. "אמרתי לא נוגעים בחוטי חשמל" נשמע קול במבטא אוקראיני מן הרמקול המחובר לתקרה. יותר מידי שקט כאן, מה אברום מוישה מעולל הפעם? מגבת עבשה מתעופפת לכיווני. זאת כבר חוצפה מוגזמת. "לא הבנתי. לא הגעתם לפה בשביל לנסות לצאת מכאן?"
- אנחנו? - לא מבין אברום מוישה.
- אני רק באתי כדי שלא ישעמם לחזי. לא. אין לי עניין לצאת מכאן. - נחי בקול הצטדקותי מעצבן.
- אני מפחד מהחושך - חזי בחיקוי גרוע של ילד בכיין.
אני מנסה לראות משהו דרך מסך החשכה הסמיכה הזאת שעוטפת אותי. משהו באוויר. שוב מתעופפת לכיווני המגבת העבשה. אני מאבד את סבלנותי, תופס את המגבת באוויר, אוחז אותה בשתי אגרופיי ומתקדם לכיוון אברום מוישה, דוחף אותו עם המגבת, דוחק אותו לקיר. "תקשיב לי טוב"... גבו לוחץ את הקיר והאור נדלק.
"יופי. ועכשיו אתם כמו ילדים גדולים מנסים לצאת מפה. אחרת אני לוקח את המכשיר קשר ומורה לסאשה להוציא אותנו החוצה ונגמר הטיול".
- המכשיר - אומר נחי בסתמיות.
"איזה?"
- קשר.
"מה אתו?"
- היה פה חור בקיר. דחפתי אותו עמוק פנימה ועכשיו הוא לא יוצא...
מאז עברו כבר שלש שעות ואנחנו עדיין תקועים כאן בפנים. סאשה לדעתי שכח אותנו כאן והלך הביתה. כל רגע אני לחוץ מה תהייה המהלומה הבאה מכיוונו של אברום מוישה, אם מישהו שומע אותי ויכול להזמין כיבוי ש או משהו שיחלצו אותנו מכאן. אנחנו שלשה חסרי גבולות ואחד חסר אונים תקועים בתוך תא כלא סובייטי. הצילו!!!
אין סיכוי
השבמחקאתה תישאר שם לנצח
אני מסכים איתו
השבמחקחמוד לגמרי
השבמחק