יין לדוד המלך - סיפור בחמשה פרקים
סיפור בחמשה פרקים על חיים ושלום ויין לדוד המלך בצפרא דמעלי שבתא.
Sherise Van Dyk Unsplash
פרק 1 - קופצים לבוץ.
"אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד
היום גדול". (משנ"ב הלכו שבת)
כביש 90 - הקילומטר הראשון.
מה גורם לישראלי המצוי להדביק מיליוני מסטיקים
על סלע מזדמן באמצעו של מסלול הליכה. אולי אותו מניע הגורם לו להסתובב עם
"פקקול" מחובר לתרמיל ולהרגיש קול. או דווקא להסתובב בכל קשקוש גרפיטי
מחדש ולחפש את נחצ'ה מאחוריך.
קפריזות. מחלת נפש ידועה שפוקדת את שלל טיילני
ישראל על כל גווניהם. וככל הנראה זה גם מה שגרם לשני בחורים צעירים בנפשם, קצת
פחות בגילם, להקים את אוהלם המט לנפול למנוחת לילה, דווקא בקצה הכיכר המדושאת
שבטבורה של העיירה "מטולה". או אם נדייק בנון צדיקים - בעשרת הסנטימטרים
הראשונים של כביש 90.
חלום ישן - טען חיים במרץ נעורים לשלום, שותפו
למסעות ההזויים ביותר שתוכלו להעלות על בדל דעתכם. מסעות שונים ומשונים שהמכנה
המשותף היחיד שלהם, הוא, שכל כולם עד האחרון שבהם הינו בתוככי גבולות ארץ ישראל.
חו"ל? בכלל לא מדבר אליהם, טוענים הם בתוקף, בכפוף למצב ארנקם, הידוע ברבים
ככזה שאינו מן המנופחים או המשופרים במיוחד.
ולא שארבעים וחמישה שקלים עבור אוטובוס מזדמן,
כן היה להם. אך עם זה הם כבר יסתדרו. פעם היה זה מישהו שהם הצליחו לשכנע באין צדקם
כי חכם מקובל עלום שם, קבור אי שם מאחורי הר סדום, וכי בדיוק באותו היום חל יום
ההילולא שלו. ואף פירטו בפני הלז המזדמן כמה וכמה מן ההבטחות הידועות שהבטיח הצדיק
בצוואתו למי שישתטח על קברו ביום הילולתו.
כך יצא שהמשתכנע התורן הסיע אותם עד להר סדום,
כאשר בנקודת היעד הם מצביעים לו על הר סמוך שרק חמש דקות טיפוס מפרידים בינו לבין
הצדיק, טיפוס שעדיף שיעשה לבדו משום שזהו התנאי היחיד שהותיר הצדיק בצוואתו לקיום
כל הבטחותיו.
מובן שרגע אחד בלבד לאחר שהפנה להם הלה את גבו,
הם עברו לשלב ב' ונעלמו מן האופק בין רגע. ואותו המנוצל התורן נאלץ למצוא אבן
מזדמנת ולהאמין כי זהו קברו של הצדיק, בכדי לא לצאת פראייר. כך קמו להם כמה וכמה
קברים וציונים חדשים וקדושים, ביעדים נבחרים ומנותקים בכל חלקי הארץ.
כעת נמים הם את שאריות תנומתם בתוככי אוהל
מאולתר במרכז מטולה. גבעולי הדשא הרעננים פילסו להן מקום דרך רצפת הבד, וליטפו את
שולי גופם השרועים על הארץ. ראשיהם מוטלים על תיקיהם, ועיניהם החלו נפקחות אט אט,
בשעה שקרני שמש ראשונות החלו להציץ בזהירות והודיעו על בוקר חדש שזה עתה מפציע ובא
לעולם.
כאן בדיוק, תחת לקדקודיהם, מתחיל כביש 90. הם
הקפידו למקם את האוהל בקצה חלקת הדשא המעטרת את הכיכר הרחבה. למען לא יוכלו טענות
שונות של המפסיד בוויכוח הנוכחי, לתרץ את הפסדו באי אלו סנטימטרים זניחים. את כל
הכביש, סנטימטר לא פחות, הם עומדים לגמוע ביום אחד. משש וחצי בוקר במרכז מטולה, הם
הולכים לנוע לאורך הכביש בכל צורת הנעה העולה ושאינה עולה על הדעת האנושית, עד
שיסיימוהו בקצהו הדרומי, בשעת הדלקת נרות שבת בדיוק.
והיה ויצליחו, הרי שחיים ניצח. ובמידה שלא, הרי
ששלום ניצח. או כמו שהם מעדיפים לראות את המציאות בעיניים רעבות: או שחיים יפסיד,
או ששלום יפסיד. ובמקרה שחיים יפסיד בוויכוח, או אז מצפה להם שבת בלתי צפויה היכן
שהוא, זה יכול לקרות בכל נקודה בכביש, ואז יהיה לשלום שבת שלמה של תענוג ממפלתו של
חיים, וחלילה להפך כמובן.
חיים זינק ממקום שוכבו ובין שלשה רגעים קצרצרים
היה מוכן לתזוזה בפתח האוהל. תרמילו כבר מוכתף לאחוריו, כרסו העגלגלה יושבת היטב
בתוככי חולצת הכפתורים הלבנה והמעט מלוכלכת מאי אלו שיירי אוכל מזדמנים, בשעה ששלום
שיש לו עניין שלא לצלוח את הכביש ביום אחד, מתנהל בעצלתיים. פיהק אחת ושניים, שפשף
כפותיו זו בזו כמעשה בעל בית שעתותיו בידיו, הזיז רגל ועוד רגל, התרומם באיטיות, שייף
את פניו ארוכות ואפילו שלף מסרק מקוואות מצוי והחל לסדר את שערות זקנו הקצוץ, שערה
שערה ומיקומה הקבוע לה מששת ימי בראשית.
חפציו היו מפוזרים בכוונה תחילה בכל רחבי האוהל.
כעת החל הוא אוסף אותם אחד לאחד. מעניק לכל חפץ את מלוא תשומת הלב תוך כדי שהוא
מבליע חיוך גנוב בקצה שפתיו, לקול שמע רקיעותיו הנרגזות והנמהרות של חיים הניצב על
עמדו בפתח הפעור בבד, כשגופו כבר מוטה קלות קדימה כמו רץ על הקו בפתח המסלול.
אך נרא נראתה צללית דמותו של שלום בפתח האוהל
וכבר מצוי היה חיים במרחק חמישים מטרים ממנו, כאשר הוא שולף שעון עצר מאולתר ומחשב
כמה חלקיקי אחוז הוא כבר עבר מהמסע. דקה נוספת לקחה לשלום לעבור את חמישים המטרים
הראשונים. צועד עקב בצד אגודל. כאשר סבלנותו של חיים פקעה, הוא עבר לשלב ב' של
התכנית הסודית שלו.
הוא שולף במהירות מסחררת שלייקס צהובות בעלי
גומי חזק במיוחד, מתפיס את צידם האחד באחורי מכנסיו ומרתק את התופסן הנגדי בדש
חולצתו המעומלנת של שלום, בעוד הוא מזהיר אותו נמרצות כי אם הוא יעז לשחרר את חולצתו
מרצועת הגומי, הרי שהוא, חיים, מכריז על כניעת הצד השני וניצחון מוחץ לכוחותיו.
חמישה צעדים נוספים קדימה, וקול נהמת מכונית
מתקרבת ממאחריהם. חיים פזל במבטו אחורה, אמד את המרחק המטראז'י, חישב את מהירות
הנסיעה, שקלל בראשו בין רגע את כל הנתונים, ובהגיע שעת הכושר הוא זינק אל הכביש
שהיה עדיין רטוב מטל שחרית.
הנהג המסכן, זקן מזוקן בעל זיפים דוקרניים
במיוחד, בלע את לשונו בעוד רגלו מוחצת את דוושת הברקס בחוזקה, עד כדי שסוליית נעלו
האומללה השמיע צווחת מחאה עמומה. הצמיגים השחוקים שאגו במלוא גרונם בעוד הם נלפתים
בצבת הרפידות וחורקים את עצמם לדעת על האספלט הזדוני.
הרכב הועף כמה מטרים קדימה ואז נעצר באחת במרחק
של שלשה וחצי סנטימטרים מגופו של חיים. הנהג לחץ באצבע רועדת על הכפתור המסיט את
החלון אל תוככי שלדת הדלת, ותכף פער את פיו בכדי לשלוף סדרת שאגות על אוזלת שכלם. אך
חלקיק שנייה לפני שהתפרץ עליהם בזעם, הצליח חיים להשחיל משפט שהשאיר את הנהג פעור
פה אך שותק.
"בבקשה תעזור לנו, חבר שלי חולה ירח וכעת
הוא צועד מתוך שינה, אם תבהיל אותו הוא עלול להתעורר בפתאומיות ולחטוף התקף
לב"
האף הפחוס שבלט מחלון הרכב כדגל בחצי התורן, נע
אנה ואנה. הזיפים הדוקרניים זזו ברוגזה על מיקומם, כמו רוח חיים נמסכה בהם. הפה
הפעור נסגר אט אט והנהג המבוהל סינן בלחש מבין שפתיו - מה אני צריך לעשות עכשיו.
תכניס אותו בעדינות לרכב, ציווה עליו חיים
בביטחון, ולא שכח לצרף הזהרה - בעדינות. שלא יתעורר וימות. תסיע אותנו הלאה עד
שנמצא פינה שקטה בה אוכל לרדת ולהעירו בעדינות ובאטיות.
הנהג הביט חסר אונים על שלום, אך משראה את
פרצופו הלום הרעם מן הרעיונות החדשים שחיים מצליח לשלוף בכל עת מצוקה ולהפתיע אותו
מחדש - סר כל ספק מלבו והוא יצא בדממה ובאטיות מן הרכב. תנועותיו זהירות והוא עומד
מוכן על יד חיים, נכון לקבל הוראות חדשות ולסייע בידו להכניס את שלום אל תוך הרכב.
אך חיים שלא יכול היה לסבול את חיוכו של שלום שיתפשט
על פניו תדיר בשעה שייזכר כיצד גרר אותו חיים אל הרכב כאחרוני האחיות הסיעודיות במחלקת גריאטריה. חיים לא
נתכוון לרגע לסייע בידי הנהג לטפל בשלום. הוא הסביר לנהג במילים מדודות כיצד להשחיל
את שלום בין המושבים בצורה שלא תגרום לו להתעורר, ובכדי לתת לרעיון נופך דרמטי הוא
הוסיף בלחישה ואמר "אם הוא יתעורר
בפתאומיות הוא עלול להיות מסוכן מאד לסביבתו ולהשתולל מזעם באינסטינקט אלים
מטורף".
מיד עם סיום פקודותיו, נכנס חיים כמעשה בעל בית
למושב הקדמי של הרכב, בעוד הוא מותיר בידי הנהג להשכיב את שלום על גבי המושב
האחורי. הוא פזל אל המראה והתענג במיוחד כאשר הנהג שמט את שלום כשפניו מרוחות על
ריפוד העור הלוהט של גב המושב.
הם יצאו בנסיעה דרומה, עברו רמזור ושניים
כשהחליט שלום שסדר מקומות הישיבה החדש לא מקובל עליו. תחילה הוא פצח בסדרת נחירות
שקטות, ועם הזמן החל להגביר את עוצמת הדציבלים ואת הקצב. הוא גיוון עם נחירות
ארוכות וקצרות, גבוהות ונמוכות, עבר בין סולמות ושיחק בטונים. בשלב מסוים הוא
אפילו זמזם שיר עממי מוכר בשלמותו תוך כדי נחירות עמוקות. הוא לא פסק עד שבשלב
מסוים החל להתגנב ללבו של הנהג חשש שאולי הוא נפל קורבן לאיזו מתיחה טלוויזיונית. הספק
ניקר בלבו רגעים מספר ואז הם הגיעו לרמזור אדום.
שלום פקח חצי עין ופזל כלפי מעלה, אל האור
האדום. ברגע שהבחין בעיגול האור הכתמתם המהבהב, הוא התרומם ממקומו בנונשלנטיות,
הודה לנהג בכנות ויצא מן הרכב בטריקת דלת בדיוק בשנייה בה הנהג לחץ על הגז והרכב
התחיל להתקדם כשחיים לכוד לצד הנהג שעדיין לא עיכל את ההתפתחות האחרונה. צרור
קללות ואיחולים נשטפו היישר אל ראשו המסמיק והולך של חיים, בתוספות אי אלו נתזי
רוק קוצפים. הלה בתורו הרים את כפות ידיו וגונן על ראשו בעוד עיניו מפלבלות בחוריהן
והוא מנסה לחשב במהירות את המהלך הבא. הוא פנה אל הנהג והשחיל בין קללה לחרון אף -
אם אתה לא עוצר לי תכף ומיד אני מתקשר לכוחות הביטחון ומתריע על חטיפה.
עוד הוא מסיים להתיז את המילים מפיו וכבר מצא את
עצמו מושלח בצד הכביש כשתיקו מתעופף אחריו ונוחת היישר על פרצופו המעוך. התיק המשי
במנוסתו אל הרצפה וכאות מחאה על הריחוף הבלתי צפוי, נקרע האבזם ונתעופף החוצה
מאתיים גרם במבה אדומה, חמישים גרם ביסלי בטעם גריל ועוד כעשרים וחמישה גרם
בייגלאך שטוחין דקין דקין. הא, כן, היו שם גם כמה חתיכות מרשמלו צבעוני שהמשיכו
להתעופף סביב במשך שניות ארוכות.
פרק 2 - שוקו ולחמנייה.
כביש 90 - הקילומטר השלישי.
- שלום.
אה?
- יש לי הפתעה בשבילך.
אנ'לא זז עוד סנטי אם אין ארוחת בוקר.
- נו, אמרתי לך שיש לי הפתעה.
שוקו ולחמנייה זה אולי סותם פיות לילדי קייטנה, אולי.
- אני נראה לך שוקו ולחמנייה?
לא. אתה יותר דומה לרבע עוף בלאפה.
- אתה רואה את הבתים באופק?
נו.
- יופי אז שם מחכה לנו ארוחת ווי-איי-פי.
ראשי תיבות של ואם אני פתי?
חריקת צמיגים. ראשיהם הופנו באחת אל הכביש. טנדר לבן נעצר על ידם, ראש אדום משתרבב לכיוונם, מושבניק קשיש ככל הנראה.
"אתם לא מתביישים? ככה ללכת בצד הכביש? זה כביש סואן זה, יכולתי לדרוס אתכם"!
- יכולת, תכל'ס לא דרסת. רואים עליך שאתה איש טוב. - חיים הנועז כבר הוגה במוחו הקודח רעיון חדש להתקדמות מהירה יותר. - אתה כמו שזה נראה, אחד מהבקעה, הכי קרוב מטבריה, אולי תקח אותנו עד לשם?
"ככה אני נראה? מעניין. אני דווקא גר בכפר גלעדי".
- כפר גלעדי? זה לא אחרי ים המלח? - ניסה חיים את מזלו.
"לא חבר. כפר גלעדי זה ארבע מאות מטר מכאן, הפנייה הבאה ימינה. אבל אני ייקח אתכם בוודאי".
שלום פוקח זוג עיניים גדולות, כפר גלעדי, ארוחת בוקר, הייתה כאן איזו שהיא הבטחה הבוקר להפתעה. נו, לפחות הוא לא יצטרך להשתרך עד לשם ברגל. הוא הושיט את ידו אל ידית הדלת המקבילה לנהג ופתח אותה לרווחה, מחשב במוחו כיצד בדיוק הוא ישתחל עם תיקוו הענק במרווח הקיים. עוד הוא מתחיל להנדס את עצמו פנימה וחיים זרק את תיקו אל המושב האחורי והשתחל במקומו אל המושב הקדמי. "חצוף מחוצף" נפלט לו מבלי משים. חיים כבר ממש מגזים במעשיו הנלוזים, הגיע הזמן שהוא יתפוס פיקוד על המתרחש, אחרת מי יודע לאן עוד יגיעו בעוד היום גדול.
"אז מה, ככה? זוג בחורי ישיבה מטיילים באמצע יום שישי רגיל?" המושבניק הקשיש ניסה לפצוח בשיחה.
- מה פתאום מטיילים, אנחנו הולכים למוזיאון בכפר גלעדי, יש שם מוזיאון נכון? - החליט שלום לתפוס פיקוד ולעכב את המסע באיזה חצי יום.
"בטח יש מוזיאון. המוזיאון הפתוח לצילום"... דפיקת לב מואצת מהמושב שעל יד הנהג.
..."אבל הוא סגור עכשיו" אנחת רווחה אצל הנ"ל.
- מה, ואין סיכוי לקבל מפתח ממישהו? - ניסה שלום להתעקש על מזלו.
"מפתח? לא. אנחנו לא נותנים סתם מפתחות" דפיקת לב במושב האחורי.
..."אבל אתם נראים לי בחורים טובים, אולי אני ידבר עם האחראי שיבוא ויפתח לכם, אם הגעתם כל כך מרחוק". אנחת רווחה אצל הנ"ל.
- לא לא. לא הגענו מרחוק, אנחנו ממש מכאן, ממטולה. - מיהר חיים לגדוע כל ניצן של רעיון העלול לגרום לעיכוב בלו"ז המטורף שלו.
- אבל ארוחת בוקר אנחנו כן נאכל אצלכם במושב.
- נו נו, נחייה ונראה. - השיב לו קול מן המושב הקדמי.
קצת אחרי הכניסה למושב הם ירדו מן הטנדר ומתחו את עצמותיהם שכביכול כבר הספיקו להיתפס בנסיעה הקצרה בת כמה מאות המטרים העלובים, אפילו חגורות הם לא חגרו בשביל כזאת נסיעונת.
- שלום, חכה רגע כאן, אני הולך לארגן את ההפתעה.
"שיהיה ברור" הבהיר שלום את עמדתו. "כל עוד אני ירגיש מעשה רמאות, כל עוד ובטני עדיין לא תרגיש דיי שובעה, כל עוד לא אוכל לסמן ווי על ארוחת בוקר מושקעת ומזינה, המורכבת מפחמימה, חלבון וירק, אני מבחינתי אשאר כאן במושב ולא אזוז מכאן עד שאבוא על סיפוקי".
- אל תדאג, אתה אכן תבוא על סיפוקך מהר מאד. חכה חכה. - חיים נראה יותר מידי בטוח בעצמו וצעד בהחלטיות פנימה אל תוך המושב. הוא צעד בין שורות הבתים וחקר בעיניו ימינה ושמאלה, בולש ובוחן בית בית, יותר נכון חנייה חנייה, עד אשר החליט שי מצא את אשר חיפש.
הוא קרב אל הבית המבוקש. על דלת העץ המסוגננת שבפתח החצר תלתה מצילת ברזל. הוא הרים את הטבעת ונקש בחוזקה. פעם, פעמיים, אפס. הבית נותר שקט. הוא לחץ את הידית ופלש פנימה. פזילה לימין. הרכב הנוצץ שעליו בנה קרץ לו בקרן שמש משתקפת, כמו נכון לשתף עמו פעולה. דפיקה בדלת.
"פתוח" נשמע קול שואג מבפנים.
הוא פתח את הדלת לכדי חריץ וקרא פנימה "לא נכון, הדלת הייתה סגורה".
"ביג דיל, אז עכשיו זה פתוח". אפשר היה לשמוע את השערות המציצות מדש החולצה דרך הקול הצרוד מבדילי סיגריות מעופפות. הוא פסע בחשש פנימה.
בסלון הגדול ישב גבר ענק, מלא בשר ומלא שיער, על ספה לבנה ענקית, מול מסך גדול שגיבור על מתרוצץ בו חסר מנוחה, מכה את אויביו ומחולל הרס ואבדון בכל תנועת יד קלה, ממלא את מפעילו היושב על הספה מאחוריו בתחושת שכרון רוח חסרת גבולות ומעצורים. הידיים הענקיות אחזו בשלט הרוטט והאצבעות השמנמנות לחצו על הכפתורים במהירות שהתחרתה בקלות בסיבובי מאוורר. עיניו ממוקדות בגיבורו המנפץ כל והוא אפילו לא מסיט את מבטו אל חיים העומד בפתח.
פליק! חוסר תגובה. קולות הפיצוץ הבוקעים ממערכת הסטראו מרובת הרמקולים גברו בקלות על ניסיונות העקר להסב את תשומת לבו של בעל הבית והרכב לקיומו של הפולש לבית.
חיים כיסה את פיו בשתי ידיו וניסה להפיק קול של מגבר קול חלוד במיוחד הבוקע מניידת משטרה: "בעל פורשה תשע מאות ואחת עשרה טורבו שחורה עצור בצד".
בעל הפורשה זינק ממקומו ופקח זוג עיני עגל ענקיות אל מול חיים המגחך. - יווו חרדי.
חיים פסע צעד אחד קדימה והושיט את ידו ללחיצה - נעים להכיר, חיים, חרדי.
"יואו, חרדי אמיתי, חמוד כזה, עם האגוזמבות בצדדים, מתוק אצלי בסלון".
חיים הגניב מבט לחוץ לשעון - תקשיב. אין לי זמן. אני עכשיו באמצע התערבות מול חבר, משהו כמו תכנית טלוויזיה שמתמודדים אחד מול השני.
"זת'אומרת ריאליטי".
- כן כן. ריאל... מה שאמרת. קיצע'ר אז יש משהו כזה חרדי. ועכשיו אני וחבר מתמודדים אחד מול השני. נשימה. אני צריך להביא אותו עד השקיעה לאילת והוא צריך להתנגד.
העיניים הגדולות נצצו. "ואתה יענתו מתכוון שזה יקרה בפורש החמודה שלי.
- כן, בדיוק, כלומר...
"פורשה תשע מאות ואחת עשרה טורבו שחורה עם שיפורים אפס קילומטר".
- כן כן.
"אז איפה החבר הזה שלך. יש לו עסק עם מומו. שיהיה ברור שאנחנו הולכים לנצח אותו".
- הוא כן בכניסה למושב.
"אז בוא נרים אותו. אני נותן לחיצה הכי קלה על הגז וכל המושב עף באוויר מהרעש של הטורבו".
- כן אבל, זהו בדיוק, אסור שהוא ישמע אותנו לפני שנכניס אותו לרכב.
"מה, ככה בכוח?".
- כן בדיוק.
"אני לא מסתבך פה עכשיו עם איזה חטיפה".
- לא לא. זה ריאלי.. מה שאמרת.
"יאללה, אבל דימה גם בא איתנו".
- מי זה דימה?
"דימה שלי. הוא רבע אמסטף, רבע אמריקן פטבול טרייר, רבע דוגו ארגנטינו, ועוד רבע בלתי ידוע. הוא אמנם נראה כמו מפלצת אבל יש לו נשמה של ברבור, יאללה שים גז" שריקה. המפלצת הגיחה מן החצר האחורית ורצה אל הרכב.
חצי דקה אחרי זה ומאתיים מטרים מאחורי שלום היושב על תיקו ומתייבש בשמש על יד שער המושב, כיבה מומו את המנוע ועם רגל אחת בחוץ החל לדחוף את הרכב לכיוון גבו של שלום. בדממת אלחוט הוא הגיע למרחק של חמשה מטרים ממנו ועצר את הרכב. מבט אל חיים, הלה מסמן בידו ווי, מומו יוצא ומתקרב, חיים נשאר לשמור לעצמו את המושב הקדמי.
הוא מקווה שחיים אכן מארגן איזו שהיא ארוחת בוקר, משום שהוא כבר סגור על זה שאת השעות הבאות הוא הולך לבלות בדיוק כאן, על המדרכה המחורצצת בכניסה למושב הצפוני. זוג ידיים שעירות אחזו בצדעיו והרימו אותו מן התיק עליו ישב. גופו ניסה להתנגד. חיוך ענק מרוח על הפרצוף של האיש הלופת אותו בכוח ומסובב אותו אחורה. "איזה צדיק, עם גיזונדלאך אפילו יותר גדולות מהשני". מבעד לשמשה הקדמית הוא מבחין בחיים היושב בניחוחות מרבית ואוחז את בטנו מרוב צחוק.
האיש משך אותו בכוח אל הרכב, השליך אותו פנימה, התיישב בכיסא הנהג ופרץ בשאגת מנוע קדימה. פרצופו של שלום התעוות בעצבים "אתה... תתבייש לך. זו חטיפה. אתה עוד תשב על זה"
הזוג שבקדמת הרכב צחקו במלוא גרונם. מד הדלק טיפס במהירות כלפי מעלה. צווחת פחד נשמעה מן המושב האחורי. מבט למראה. שלום הבחין סוף סוף במפלצת הענקית שהחלה ללקלק את מכנסיו, מצפה למעט צומי.
"קריית שמונה" הכריז השלט. שלום פקח עיניים וקיווה לנס. הוא עוד יקפוץ ברמזור הבא וישאיר את חיים להתמודד לבדו עם הכלב שמאחורה ועם השעיר שמקדימה שהוא עדיין לא החליט מי מהם מסוכן יותר. רמזור, הרכב מאיץ. מעבר חצייה, מד המהירות עולה. בניינים טסים אחורה במהירות בלתי אפשרית. סחרחורת.
חיים הטיב את ישיבתו על המושב העצם את עיניו בתענוג עילאי. פליק. אוזנו מאדימה. הוא הסתובב אחורה בזעף.
- ארוחת בוקר. - תבעו מולו שפתיים חרבות, עיניים מפוחדות, - משהו, אפילו שוקו ולח...
"ברור" נשמע קולו הרועם של מומו מן ההגה. "ארוחת בוקר עלי. כשרה בהשגחה הכי טובה. עוד שבע דקות אנחנו בחצור הגלילית, יש שם חסידי גור, קבר של חוני המעגל, צדיקים, נפנק אתכם".
אז חצור הגלילית הולכת להיות התחנה האחרונה שלהם, הבטיח שלום לעצמו ויהי מה. גם אם הוא יצטרך לשם כך לקפוץ מרכב באמצע נסיעה, לפוצץ שמשות, לחורר טנק דלק, לשתות סופר דרינק חם בטעם מנטה, הוא לא הולך להתקדם עוד מילימטר מעבר לחצור הגלילית. הפעם הוא הולך לנצח. הגיע הקץ לחוצפות של חיים. שבת עם כמה גרערס בחצור מעולם לא הזיקה לזבוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה