הפרוטוקולים של זְקָנֵי ציון - 1
בסיעתא דשמיא
שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".
כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס.
כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אינו שוכח לרגע, נזהר מלהסיח דעתו לשנייה מן התפקיד שהועיד לו הכל יכול בעולמו הרחום והחנון שגם פנים אחרים לעולם זה, פנים של יקום מרושע ואכזר. התפקיד ממנו משך את ידו לפני שנים רבות כל כך. משך את ידו, אך לא את לבו. והלב עודנו קיים, חי, נושם ופועם. רק מחכה לרגע הנכון שיגיע.
וכעת הוא הגיע, והמפתח מסתובב אך בקושי בחור המנעול, חורק וחופר, שורק וחותר, אך בסוף מתגבר על זיזי הברזל, על לשוניות המתכת, על בליטות החלודה. דוחק בהם ומסתובב על צירו. פעם ופעמיים עד שגובר על מצוקתו מוצקותו ונפתח לרווחה.
המספרה עודנה כבימים ימימה. לא נגעה בה יד זרה, מחכה לאדונה שישוב, שילטף כלי מלאכתו, שיאחז בשרביט ספרותו, שישוב וישלוט בממלכתו.
נורת ליבון צהובה נדלקת, נותרו בה אך שלושה עשר וואט לערך. שולחת קרניים חלושות אל פינות אפלות, מנצצת ומזהרת חוטי שקופי כורי עכבישי מציאות זנוחה וחדלת פירעון. הוא מתיישב על כיסא עץ נטול משענת במרכז החלל האפלולי. מספרי ברזל כהות מושחלות על אגודלו מזה ועל אמתו מזה, בעוד אצבעו לוחצת על הצד באותה תנועה בה הורגלה עשרות שנים.
הם יגיעו. הוא בטוח בזה. עשור מחייו הוא הקדיש למען המטרה הנעלית וכעת הגיע רגע האמת. והם יגיעו, אם הם עדיין חיים כמובן. וגם זה לא עניין של מה בכך. אך אם, ואכן, ולו יצויר, והם חיים, הם אכן יופיעו בעוד שניות מספר.
נשימה, ושתיים, וצל של מקל נראה מבעד לחלון הצר שזכוכית מלוכלכת עוד תלתה על מסגרתו בחוסר אונים משווע. מקל מעץ פשוט המקרקש על האבנים המשתלבות בקצב איטי להחריד. לאחר המקל נראו רגליו של הצועד, ולאחריהן גופו הכבד והמחוספס מזוקן. למען האמת זה היה צפוי ש'דִּסְקוּס אָכוּל' יופיע ראשון.
דלת נפתחת כדי חריץ צר והוא בפנים. לאחריו הופיעו ובאו גם 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ו'פְרַנְקִינְסוֹן' הכמעט מושבת. נכנסו בדממה וללא פציית פה התיישבו במקומותיהם על מה שפעם היה ספסל המתנה.
'אַלְצְהַיְמֵר', המבוגר שבחבורה, הופיע לבדו מתוך הדממה, נדמה כאילו חציו מצוי כבר בעולם אחר וגופו מתנהג על פי חוקים שונים במהותם מחוקי החומר.
אמבולנס מעוטר בלוגו של מושב זקנים ידוע במרכז העיר, נעצר בקצה הרחוב, דלתותיו האחוריות נפתחו ושתי מטפלות זרות גלגלו החוצה שלשה ישישים מקומטים על כיסאות גלגלים. הן ניסו לגלגל את הכיסאות הלאה במורד הרחוב, אך שלושת הישישים נעלו את בלמי הגומי והתעקשו שמכאן הם ממשיכים לבד. המטפלות משכו בכתפיהם במוזרות מה ועלו בחזרה לאמבולנס שתכף ומיד עזב את המקום.
'מַר קָרַחַת', 'אֲדוֹן קֶמֶט' ו'קָטָרַקְט' גלגלו את עצמם בקושי אל פתח המספרה ונדחקו פנימה אך בקושי דרך הדלת הימנית, בעוד זו השמאלית נשארת סגורה על וו הרתק שלה.
אם כן, נותרו מעתה רק 'שַׁסְתּוֹם כָּפוּל' ו'אֲחוּז שָׁבָץ' שכמו תמיד לא מסוגלים לפספס אף אירוע על מנת לאחר בו באיזה ארבעים חמישים דקות. כעת הם איחרו אך בארבע וחצי דקות ותכף הצטרפו אל החבורה שציפתה להם בפנים.
כעת, ישבו כל העשרה על מקומותיהם סביב סביב כשבמרכז החדר, על הכיסא נטול המשענת, יושב בגב זקוף, מספריו מונפים אל על בין אצבעותיו הדקות, עיניו עצומות אחת למחצה והנותרת לשליש והוא קורא בקול שקט ודרמטי, שמילים לוחשות החותכות את הדממה המאובקת והאפלה, כמו חזון אחרית הלילות משתפך מעם פיו הרוטט: אני, לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי', פותח במעמד זה את 'הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זְקָנֵי צִיּוֹן'!
עשר גבות הורמו והרדו שלשה פעמים והוא שלף מנבכי מכנסיו איגרת נייר עבה מגולגלת ומוחזקת בגומיית דואר צהובה ועבה. עשר אגרופים ישישים, קמוצים, רועדים, מכוסחי עור, יבשי עצם ונטולי בשר, התרוממו לאוויר.
האיגרת נפתחה בקושי והוא החל לקרוא:
1.
מנעול ברזל חלוד לופת בכוחות אחרונים צמד טבעות טיטניום המקובעות בדלתות מתכת חורקות. מפתח עקשן חודר אל החור, לוחץ פנימה את הלשוניות שעדיין עושות תפקידן נאמנה ומונעות מכל מאן דהוא לחמוד לעצמו למשכן את חלקת הק-ל הנטושה.
שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".
כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס.
כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אינו שוכח לרגע, נזהר מלהסיח דעתו לשנייה מן התפקיד שהועיד לו הכל יכול בעולמו הרחום והחנון שגם פנים אחרים לעולם זה, פנים של יקום מרושע ואכזר. התפקיד ממנו משך את ידו לפני שנים רבות כל כך. משך את ידו, אך לא את לבו. והלב עודנו קיים, חי, נושם ופועם. רק מחכה לרגע הנכון שיגיע.
וכעת הוא הגיע, והמפתח מסתובב אך בקושי בחור המנעול, חורק וחופר, שורק וחותר, אך בסוף מתגבר על זיזי הברזל, על לשוניות המתכת, על בליטות החלודה. דוחק בהם ומסתובב על צירו. פעם ופעמיים עד שגובר על מצוקתו מוצקותו ונפתח לרווחה.
המספרה עודנה כבימים ימימה. לא נגעה בה יד זרה, מחכה לאדונה שישוב, שילטף כלי מלאכתו, שיאחז בשרביט ספרותו, שישוב וישלוט בממלכתו.
נורת ליבון צהובה נדלקת, נותרו בה אך שלושה עשר וואט לערך. שולחת קרניים חלושות אל פינות אפלות, מנצצת ומזהרת חוטי שקופי כורי עכבישי מציאות זנוחה וחדלת פירעון. הוא מתיישב על כיסא עץ נטול משענת במרכז החלל האפלולי. מספרי ברזל כהות מושחלות על אגודלו מזה ועל אמתו מזה, בעוד אצבעו לוחצת על הצד באותה תנועה בה הורגלה עשרות שנים.
הם יגיעו. הוא בטוח בזה. עשור מחייו הוא הקדיש למען המטרה הנעלית וכעת הגיע רגע האמת. והם יגיעו, אם הם עדיין חיים כמובן. וגם זה לא עניין של מה בכך. אך אם, ואכן, ולו יצויר, והם חיים, הם אכן יופיעו בעוד שניות מספר.
נשימה, ושתיים, וצל של מקל נראה מבעד לחלון הצר שזכוכית מלוכלכת עוד תלתה על מסגרתו בחוסר אונים משווע. מקל מעץ פשוט המקרקש על האבנים המשתלבות בקצב איטי להחריד. לאחר המקל נראו רגליו של הצועד, ולאחריהן גופו הכבד והמחוספס מזוקן. למען האמת זה היה צפוי ש'דִּסְקוּס אָכוּל' יופיע ראשון.
דלת נפתחת כדי חריץ צר והוא בפנים. לאחריו הופיעו ובאו גם 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ו'פְרַנְקִינְסוֹן' הכמעט מושבת. נכנסו בדממה וללא פציית פה התיישבו במקומותיהם על מה שפעם היה ספסל המתנה.
'אַלְצְהַיְמֵר', המבוגר שבחבורה, הופיע לבדו מתוך הדממה, נדמה כאילו חציו מצוי כבר בעולם אחר וגופו מתנהג על פי חוקים שונים במהותם מחוקי החומר.
אמבולנס מעוטר בלוגו של מושב זקנים ידוע במרכז העיר, נעצר בקצה הרחוב, דלתותיו האחוריות נפתחו ושתי מטפלות זרות גלגלו החוצה שלשה ישישים מקומטים על כיסאות גלגלים. הן ניסו לגלגל את הכיסאות הלאה במורד הרחוב, אך שלושת הישישים נעלו את בלמי הגומי והתעקשו שמכאן הם ממשיכים לבד. המטפלות משכו בכתפיהם במוזרות מה ועלו בחזרה לאמבולנס שתכף ומיד עזב את המקום.
'מַר קָרַחַת', 'אֲדוֹן קֶמֶט' ו'קָטָרַקְט' גלגלו את עצמם בקושי אל פתח המספרה ונדחקו פנימה אך בקושי דרך הדלת הימנית, בעוד זו השמאלית נשארת סגורה על וו הרתק שלה.
אם כן, נותרו מעתה רק 'שַׁסְתּוֹם כָּפוּל' ו'אֲחוּז שָׁבָץ' שכמו תמיד לא מסוגלים לפספס אף אירוע על מנת לאחר בו באיזה ארבעים חמישים דקות. כעת הם איחרו אך בארבע וחצי דקות ותכף הצטרפו אל החבורה שציפתה להם בפנים.
כעת, ישבו כל העשרה על מקומותיהם סביב סביב כשבמרכז החדר, על הכיסא נטול המשענת, יושב בגב זקוף, מספריו מונפים אל על בין אצבעותיו הדקות, עיניו עצומות אחת למחצה והנותרת לשליש והוא קורא בקול שקט ודרמטי, שמילים לוחשות החותכות את הדממה המאובקת והאפלה, כמו חזון אחרית הלילות משתפך מעם פיו הרוטט: אני, לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי', פותח במעמד זה את 'הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זְקָנֵי צִיּוֹן'!
עשר גבות הורמו והרדו שלשה פעמים והוא שלף מנבכי מכנסיו איגרת נייר עבה מגולגלת ומוחזקת בגומיית דואר צהובה ועבה. עשר אגרופים ישישים, קמוצים, רועדים, מכוסחי עור, יבשי עצם ונטולי בשר, התרוממו לאוויר.
האיגרת נפתחה בקושי והוא החל לקרוא:
"פרוטוקול ראשון".
"אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מאשרים בזאת כי קיבלנו על עצמנו בזאת
את המטלה הנשגבה שהועידה לנו המספרה העליונה,
נמלא את שליחותנו בכל כוחנו כל עוד רוח ונשמה באפנו".
החותמים נכוחה:
דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.
אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.
קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.
ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
"אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מאשרים בזאת כי קיבלנו על עצמנו בזאת
את המטלה הנשגבה שהועידה לנו המספרה העליונה,
נמלא את שליחותנו בכל כוחנו כל עוד רוח ונשמה באפנו".
החותמים נכוחה:
דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.
אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.
קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.
ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
תגובות
הוסף רשומת תגובה