הפרוטוקולים של זְקָנֵי ציון - 2
בסיעתא דשמיא
2.
"בית זקנים - מושב אבות - תור הכסף"
שתי מטפלות ממוצא זר ומוזר גלגלו אל חצר בית הזקנים שלשה כיסאות גלגלים ממולאים בערמות שמיכות שתחתיהן מקופלים שלשה ישישים. שתי מטפלות, שלשה כיסאות. זה אכן היה קצת מורכב אך הן השתדלו לעמוד במשימה. זה כלל מעט דחיפות בלתי נכונות, מעט עזיבות ואחיזות בידיות משתנות לסירוגין, מעט עזרה עם הרגליים, אך בסופו של תהליך מוקמו שלושת הישישים הבלתי רצוניים במרכזה של החצר המטופחת ושטופת השמש - בשעה זו של היום - של בית מושב אבות הזקנים.
המטפלות עזבו את ידיות הפלסטיק הקשיחות החורצת על כפות הידיים את דפוס הנהגותיהן בפסים אדומים ומכוערים המסרבים לעזוב את הכפות ולילך להן למקום מושבן הטבעי של החריצים כבר מששת ימי בראשית. כעת הן שפשפו את כפותיהן זו בזו, וזו בזו של עמיתתה למקצוע, וכבר כמעט ופנו אל חדר האוכל למלאות כריסן בכל טוב שאריות ארוחת הבוקר ותקדימי ארוחת הצהריים, כאשר נשמע קול צורמני מן הכיסא האמצעי.
"רוצים לראות אנשים" - קול רועד וחלול קרא אליהן מעם עומקו של כיסא, הולך וחזק מבין שמיכת צמר עבה, חלוק מגבת מאמבטיה נשכחת, כמה צעיפים שנזרקו ממעל לערמה ואפילו מגש תה חצי מלוכלך שנשכח על גבו של הישיש עוד מעת חלוקת תה הצהריים של יום האתמול.
- איפה תראו אנשים? - שאלה החצופה מביניהן במבטא זר. השנייה רק הנהנה בראשה במרץ והביטה על הפסים האדומים שבכפות ידיה בייאוש.
"ברחוב ראשי, למעלה, אנשים" - התעקש החלול מהכיסא האמצעי ואילו השניים שמימינו ומשמאלו החלו להנהן בראשיהם בחוזקה עד כי החלו לנשור מהם שרידי קיום ותכף נראה שלא יישאר בהם טיפת חיות בכדי לעצור נענוע בלתי רצוני נרגש זה.
- אין אנשים ברחו... - התחילה המטפלת להתעקש, אך לפתע התרומם הגוש מן הכיסא הימני למלוא גובהו, הרים יד גרומה באוויר וצווח ככרוכיה: "אם אתן לא לוקחות אותנו לשמה ומיד, אני, יחד עם 'מַר קָרַחַת' ו'קָטָרַקְט'. שלושתנו יחדיו נקום עליכן ונכה אתכן מנה אחת אפיים - ולא נחה דעתו עד שסיים את הפתגם - ארצה!"
משהו זז בכיסא השמאלי וקול נשמע כקורא במדבר: "ונכה לא יינקה".
משראו כי כלתה אליהן הרעה נשפו צמד המטפלות מלוא אווירן חוצה ואחזו בידיות הכיסאות, ידית מזה וידית מזה, וכבר דחקו את גלגלי הכיסאות החוצה מבית הזקנים, הלאה אל מעלה הרחוב הראשי.
משהגיעו אל קוצו של רחוב, נטשו אותם המטפלות וכבר אצו רצו בחזרה לכיוון בית הזקנים תוך כדי בילוש תמידי ימין ושמאל במרפסות הקומות התחתונות אחר מציאות כשרות ופחות מן הסוג הלביש אותן לרכוש לעצמן בשתי שניות של פחד.
'מַר קָרַחַת' כיוון את כיסא גלגליו כשפניו אל מול המדרון המשתפל כמעט עד לפתח בית הזקנים, 'אֲדוֹן קֶמֶט' דרדר עצמו באיטיות כשלושים מטרים ואז נעצר מול לוח מודעות תמים, כביכול כובש בו את מבטו, אך פוזל בעיין עצלה לכיוונו של 'מַר קָרַחַת' שמראהו מהנה הינו כשל דגל המונף לחצי התורן ביום אבל עצוב במיוחד.
'קָטָרַקְט' בשונה מהם פנה עם כיסאו ימינה אל הרחוב הצדדי והתרחק ככל שיכול היה כל עוד נשאר בקשר עין עם המפקדה שבמעלה הרחוב.
'מַר קָרַחַת' כיוון את משקפיו עבות הזגוגיות למרחק המינימום האפשרי מקצה אפו, הוא הטיב את אחיזת ידו בדבר מה נסתר בתוך כיס מכנסיו הצדדי שעקב נטיית השלייקעס למושכם כלפי מעלה - היה הכיס כעת בגובה חזהו. קריצה אל 'אֲדוֹן קֶמֶט' הנתון באמצע המדרון, תזוזת ראש מינימאלית וקריצה אל עמדתו של 'קָטָרַקְט'. כעת הכל מוכן וצריכים לחכות רק לשעת כושר.
קרעכץ עמום נשמע מעם הרחוב הימני. 'מַר קָרַחַת' בלע את רוקו פעם ופעמיים ואז הבחין באובייקט עליו רימז 'קָטָרַקְט' שלמען האמת ראייתו הייתה טובה משלהם.
מצד ימין שלו, במרכז המדרכה, צעד גבר שמנמן, כבן שלושים ואחת וחצי לערך, אוחז בידו שקית בד ובתוכה מיני מאכל, ספרות זולה ושאר חפצי נוי, אך חשוב מכל, את סנטרו, ובעצם את כל תחתית פניו, החל מגובהם של אוזניים ועד למרכזה של בטן עגלגלה, התנועע לו בחשיבות מה, זקן, הדור ורחב ג'ינג'י בצבעו ובטבעו, מלא וגלי, נע לקצב הצעדים אנה ואנה.
'מַר קָרַחַת' כיוונן אליו את מבטו בשיטה הידועה אך ורק לו וחישב את השניות עד לנקודת המפגש ביניהם. הסדיר את שיעוליו לקצב פעימות לבו שגם כך עבד ברבע תפוקה. ארבע. שלש. שתיים. ואז זה קרה. בהגיע השיעול האחד, זינק 'מַר קָרַחַת' מן הכיסא אל אוויר העולם, ובעוד ידו האחת לופתת את זקנו של האיש למלוא רוחבה, נשלפה ידו השנייה מכיס מכנסיו ומספריים בוהקות ומשומנות צצו בהם כבאורח פלא, ותכף כהרף עין נפתחו ונסגרו במהירות מדהימה אף לאדם צעיר במלוא אונו, וגזזו את זקנו במרחק של סנטימטר אחד מתחת לסנטרו לכל רוחב הזקן.
האיש זינק באוויר - כנראה מגודל עוצמת ההפתעה, וכמו כדי להמחיש את הרגשתו הפלאית נפלטה מפיו שאגה איומה שלאוזן זרה מבחוץ נשמעה כעין קריאת תרנגול הודו צרוד המשרבב ראשו אל תוך דוד מי שופכין חמין וקרין לסירוגין.
עוד האיש מרחף באוויר הוא דימה לראות עצמו נוחת על הפרסונה שהעז לגלח כך בחציפות יתר את זקנו שהיה מקור גאוותו והטעם היחיד לחייו המשמימים, אך בהגיע רגע הנחיתה, כשכבר כמו כאילו הרגיש את גולגולתו של הישיש המתפצפצת בין אגרופיו, לפתע אין. אך אוויר בלבד נלפת בין אגרופיו והזקן איננו.
הוא הרים את ראשו וגילה כי הזקן כבר פתח בדהרה דרדורית מהירה במורד הרחוב לכיוון מושב האבות. הוא קיפץ קפיצה אחת באוויר ואז החל לרוץ בעקבות הזקן שעדיין אחז בזקנו המרשים לפות בידו האחת. רגע לפני שהגיע אל הישיש הצובר תאוצה, לפתע שמע צרחה חייתית משמאלו. ראשו הוסב באחת לעבר הקול. ישיש שני בכיסא גלגלים דהר לכיוונו כשפיו פעור לכיוונו ושיניו מאיימים לבלעו חיים.
הוא נעצר על עומדו ואז כיוון את כל שריריו לכיוון הזקן המסתער משמאל. כמעט שזינק לכיוונו כאשר נשמעה שאגה ממאחוריו ואז רעש מחריש אוזניים כשל מנוע טורבו באופנוע די אם אקס שש חדשני שנבע משתי כוסות חד פעמיות שנתחבו בינות לגלגלי הכיסא ולגומי המעצור.
הוא התבלבל לרגע מן ההתקפה המשולבת וקפא על עומדו. מה שהתברר לאחר מכן טעות הגורלית ביותר בחייו. היה זה רגע אחד מיותר מידי בו זוג הקשישים הדוהרים אליו מכיוונים שונים איבדו שליטה על כלי ההנעה שלהם והתנגשו בו יחדיו משני כיוונים בעוצמה הראויה לציון לשבח. עיניו כוסו בערמות בגדים מתזזות והוא הרגיש כיצד חלקי גומי וברזל שונים חובטים בכל חלקי גופו תוך כדי ששתי זוגות גלגלי גומי מקפצצים על גבו חליפות וקולות צחוק נשמעו משני צדיו.
על השפלה כזו הוא כבר לא מסוגל היה להבליג. הוא התרומם בחמת זעם, מעיף לכל הכיוונים חלקי כיסאות גלגלים ואז לפת בשני ידיים אימתניות בגרונותיהם של הישישים כשני גרונות הודו מבושלות במרק רותח של ליל שבת קיצי במיוחד. הוא כבר כמעט וניפץ את ראשיהם זה בזה כאשר לפתע הבחין בצל ענק הגוהר מעליו.
הוא הרים את ראשו ונדהם לגלות ישיש גבה קומה וגדל גוף בעל מידות שלא היו מביישות גם שחקן כדורסל מצטיין. ולגודל תדהמתו אף החלו צמד הישישים לקרוא לו לעזרה.
"אַלְצְהַיְמֵר" חרחור מימין. "תציל אותנו" שיעול משמאל. "המשימה הושלמה בהצלחה"! חרחר 'קָטָרַקְט' הלפות ביד הימנית לכיוונו של 'אַלְצְהַיְמֵר' הישיש שבחבורה.
רגע של דממה. ואז זקף הישיש הענק אצבע צריידא לפניו והורה לו במילים פשוטות אך בקול מצווה שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה עוזב אותם מיד ובורח מכאן הכי מהר שאתה יכול, ולא אני תולש לך את הזקן".
הלה שלא היה לא דבר חשוב יותר בעולמו מאשר זקנו, שמט את הצמד התלוי ואינסטינקטיבית ניסה לאחוז בזקנו, אך אז נזכר הוא בזקן הראשון שהחרים לו את חיית המחמד שלו. מרוב הלם ובלבול הוא סב על עקביו ועזב את המקום.
בשבע בערב הם נפגשו במספרה. 'לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי' נטל סכין תער חדה, הוא טבל אותה בתוך שפופרת של משחת גילוח שעבר עליה התאריך כבר לפני שנים רבות, ואז פתח את הפרוטוקול והחל לכתוב:
"פרוטוקול שני"
אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מגישים בזאת את המנחה הראשונה אל המספרה העליונה,
זקן אדמוני מלא וגלי המסמל את ביצות הכעס, התאווה והאנוכיות,
פרי חכתם של ישישנו: 'מַר קָרַחַת' 'אֲדוֹן קֶמֶט' 'קָטָרַקְט',
ובעזרתו הדגולה של: אַלְצְהַיְמֵר.
החותמים נכוחה:
דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.
אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.
קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.
ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
לאחר מכן הוא הניח את ערמת הזקן האדמוני במרכז הפרוטוקול וגלגל אותו בפנוכו.
כל העשרה קמו לצאת כאשר 'אַלְצְהַיְמֵר' חבט בעזרת ידו על מצחו ושאל בפליאה: "כח הכוחות, איה היציאה שהייתה כאן מקודם?"
- כאן לימינך - כיוונו אותו כולם והבליעו חיוך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה