אהלן יצר,

 

אהלן יצר.

כמו שאתה רואה,
חפרתי פה שוחה.
מטר שמונים.
נכנס בה ברווח.
יש מצב שאפילו אצליח לכסות לבד עם הידיים.
לפחות את השכבה הראשונה.
אחר כך מקסימום מישהו יעזור לי,
אם מישהו בדיוק יעבור כאן.
בקצה שורת הדקלים,
על גבול השדה הבורה,
שכבר נחה לה לקראת השמיטה.
אבל רגע.
שנייה לפני.
טרם ארד אל הבור,
אני רוצה לדבר אתך.
נכון.
בפעמים הקודמות שהייתי כאן,
דברתי עם אבא.
עליך אמנם,
אך מנוכחותך התעלמתי לגמרי.
כעת.
אני פונה דווקא אליך.
בוא ונדבר בכנות.
אתה מה רע.
לקחת אותי כפרויקט חיים, הא?
מה יש לך ממני?
לא, תענה לי!
פתאום עכשיו נאלמת???
טוב, נו.
זו דיי המומחיות שלך.
לפני העבירה לדבר גדולות ונצורות,
לצבוע הכל בעטיפות מושכות,
להתחכם באינספור הצטדקויות,
ואז...
איך שאני מתפתה,
ונופל...
בין רגע,
אֵינְךָ וְאַיֶּךָּ.
ואני נותרתי לבדי,
עם הָאֵיכָה וְהָאֵיכָכָה.
או אז,
מתכסה אתה באצטלה של טוב,
מטיף לי מוּסָרִים,
לוחש באוזני,
עד כמה חוטא הנני,
העני ממעש.
וכן,
אני מלא בכעס!
הרי שנינו יודעים טוב מאד,
שכאשר אעמוד מול כיסא דין,
איי שם אחרי המשהו ועשרים,
לפתע,
אתה לא תהייה שם!
לא תבוא ותסנגר,
ותיקח אחריות,
ותצטדק ותצטט,
את אחת מאמרו השפר שלך.
כמו - "כולם נופלים בזה",
או - "זה לא כל כך חמור כמו שזה נראה".
שם.
אעמוד לבדי.
ואז העבירה תהייה שלי.
והרשע יהיה אני.
עושה לי רושם,
ששם דווקא הטוב ינסה לסנגר עלי.
קבל עדכון.
נכון לעכשיו,
הוא לא כל כך יצליח.
אז הנה הגיעה השעה,
לעצור את זה כאן,
ולרדת אל השוחה.
אל בין רגבי האדמה,
אל המטר שמונים שלי,
ופשוט...
לנטוע את השתילים החדשים,
ניצני התשובה.
לזרוע מחדש את הגרעינים,
נבטי הרצון לדרך חדשה.
גן מעדן.
חלקת האלוקים שלי.
וקבל עדכון,
יצר רע שלי.
נכון לעכשיו,
אתה נשאר בחוץ.
מישהו אחר יעזור לי לכסות,
שלא אגלה בעוד חודשיים,
שלפתע צמחו לי קוצים.
אתה יודע...