טבע נוקם

 סבכת הברזל חרקה והותירה את רישומי חריציה על הבשר החי. הבזק ירוק האיר באחת את אפלולית קירות הבטון המחוספסים ואחר כבה. פיצוץ נוסף. אבק היתמר בין חלדי המתכת לתפזורת הגרוטאות. טפיפות רגליים נעלמות מעבר לעיקול וגניחה איומה חורקת את חלל האוויר.

רגלו פרכסה בכאב תחת טונת הפלדה והוא חשק את שפתיו בכח, מנסה לעצור בעד הדם הסמיך שפרץ מן החניך העליון. לועו הפיק אינסטינקטיבית תצורת בליעה והוא החל להיחנק. האבק התפזר מעט כשצל גבוה גהר מעליו. הוא פלט אך בקושי יללה חנוקה: "הצילו!". גיחוך שטני נשמע ולרגע כאב לו אף יותר מן הרגל או הצלעות. משהו שחור כוונן למולו וקרן לייזר שיספה את האוויר החנוק, סימנה את חזהו ואז נעה בקלילות מעלה, רפרפה קלות על פרצופו, ריצדה לרגע קט בין עיניו ועצרה בהחלטיות במרכז מצחו.

עיניו נעצמו והוא שקע אל תוך הערפל. המהום קל נשמע והרובה נשמט הצידה. תחתיו נשלף מסור שרשרת רוטט וקרב אל רגלו הלכודה. שיני הטיטניום הרעבתניות הגבירו מרוצתם ונגעו קלות במכנסיו המרובבים. באחת חדרה ההבנה את תת הכרתו. כך נראה הסוף. אך זו הייתה רק ההתחלה.

- לא. לא טוב!

הוא הסתובב על כיסאו במהירות ועיניו פגשו במבט החודר, השתהו לרגע קל של תחינה ואחר נשרו מטה אל הרצפה.

העורך הרים עפעפי עיניו כמשתתף בצערו אך המשיך בתוקף - ככה לא נגיע אל 'פרס חרוט הזהב'. ככה 'אולי' נגיע אל גיליון-סוף-עונת-המלפפונים בכיתה דל"ת-ארבע במקיף-מורדי-הגטאות-רובע-חי"ת.

הגניב מבט אל השעון התולה על קיר הכניסה. שתיים וחצי בלילה. מארבע אחר הצהריים הוא כאן על המקלדת, כבר אחרי חמישים ושתיים פתיחות לחיבור המנצח שיביא את העורך שלו אל 'פרס חרוט הזהב' הנחשק, ועדיין, גם בניסיון הנוכחי. הוא. כשל.

העייפות משתלטת על גופו ואצבעותיו רוטטות מרוב חולשה. "שמא ואולי ננסה מחר להמש..."

- לא! בשום אופן! ההפקה כבר איימו עלי שאם עוד היום אנו לא שולחים את 'היצירה' אין בכלל מה לחלום על טיסה לניו-המפשייר, על חרוט הזהב, על הפודיום הנוצץ, תשואות הקהל, מבטי הערכת השופטים, הבזקי המצלמות, סיקורי העיתונות, וסוף סוף הכרה אמיתית בכישרונותיו, ביצירתיותו ובגאוניותו של סופר רב אמן.

"אבל אולי בכל זאת נשנה סגנון, ננסה משהו שידבר אל הנשמה, קצת פחות הלם וריקושטים".

- אין על מה לדבר. זה מה שהולך היום וזה בדיוק מה שתעשה וחבל על הזמן שלי ושלך. מנקודת הצמצום שלך כל מה שאתה רואה זה אך מקשי מקלדת ואת המאתיים ארבעים שקל עלובים שתקבל על הפרויקט הזה. תחת זאת אני רואה אופקים, פרץ יצירתיות אינסופית, עולם ומלואו. אז יעללה תתחיל לכתוב וזריז ושיהיה כמה שיותר נשק, קר וחם, עם אבק, עשן וריקושטים. כן כן, ריקושטים, ועוד מילה או רמז על 'ההבנה שלי' בענייני ספרות אתה תראה את הדלת מבחוץ ותחתיך אושיב כאן גולום אחר, קצת יותר יצירתי ממך. פה, גאווה סרוחה של סופרים. איך שאתם הרמתם את הראש! איכס.

ושוב חזרו האצבעות אל מקשי המקלדת. גונחות, רוטטות, מחפשות את המילים שאינן, יוצרות ביטויים תלושי מציאות, מחזרות אחר מניירות שחוקות המבטאות כלום וריק ואין.

לא שבסוף זה הצליח מבחינתו אך העורך המהם דבר מה מבין שפתיו ואץ רץ אל נמל התעופה ללכוד לו את המטס האחרון לזכר כתיבה תמה שהייתה ואיננה עוד. לפרוץ ולהציג מול העולם מנת יתר נוספת של זעזועי מילים ופח אשפה של ביטויים חסרי כל צורה אמנותית.

ובמרכז היכל התהילה הספרותית, אל מול תשעה שופטים מזדקנים עטויי מסכות, כשהוא מצולם פור קיי שלש מאות שישים מעלות היישר אל מיליוני מסכים ברחבי העולם, נפוח חזה וכרס, עמד העורך המהולל ובתנועה גנדרנית שלף מקפלי חליפתו המהודרת את אסופת הדפים. 'היצירה' 'שלו'. פתח הקיפולים, רפרף והמהם קמעה, ואז החל קורא בקול דרמטי את מה שחשב שאמור להיות כתוב שם.

"סמטאות העיר טיפסו מן הים כבני רחלות העולות מן הרחצה, אבני מרצפות חידדו שוליהן זו כלפי זו והנהנו בסיפוק. מדרכת שבורת גחון נהמה ברעב וכמה עלי שלכת התנדבו בגיל וריחפו לעומתה בבת קול. איש לא שהה ברחוב אותה שעת צהריים וגדרות העץ המשונצות פצחו באופרת סבונים עלומה. תמרור עצור נתן בראש וקולו הערמוני בריטוני נישא בחלל. כמה רעפים עתירי קמטים קימטו מצחם בזעף וארובה בודדה פלטה זעקה מלודרמטית: "שמישהו ישתיק כבר את הזייפן הזה". כלבלב תמים הידס לתומו ומשהבין אופייה של סצנה נבח במבוכה ומיהר להסתלק מן המקום. האמת. שכלום שם לא קרה. אף אקדח לא ירה, שום צלצל לא החטיא, אפילו מעט אבק לא הסתיר אווירה. נשקים חמים וקרים ובכמויות היסטריות לא התגלגלו שם בין הפטיש לסדן, פשוט כי בכל האזור לא ניתן היה למצוא שום פטיש, ובוודאי שלא סדן. פשוט לא. קרה. כלום. ובכל זאת הטבע כולו עשה את שלו... בהערכה רבה ובאהבת סופר לעורכו: דוד ז."

ואז השתרר השקט. מצלמה עשתה זום אין וחברתה מיקדה פוקוס על פני עורך פומפוזיוני ההולך ומסמיק. תשעה שופטים נעצו בו באכזבה עיניים חמורות סבר והוא פשוט אסף את רגליו ונס מן המקום.

את הדרך לארץ עשה כשמסכה הדוקה היטב לפיו, לאפו, והרבה מעבר. שאף אחד לא יזהה את ההוא שביזה עצמו קבל עם ועולם. איך שנגעו רגליו בקרקע הוא הבטיח נקמה. רק ימתין החוצפן הזה כמה ימים ואגרום לו להתחרט על מעשהו. את כל אצבעותיו אקצוץ עד הקטנה שברגל כך שגם בחלומותיו הוורודים ביותר לא יוכל להחזיק עיפרון או ללחוץ על מקשי מקלדת ארורים. קשקוש לא יוכל עוד לשרבט! קשקוש!

נקמה מוגשת כשהיא קרה... ומתוכננת היטב. והיא אכן תוכננה עד לפרט האחרון. והתקיימה אפילו חזרה גנרלית. כעת הכל מוכן. נותר רק לספור את השעות. עוד עשרים וארבע. הלילה יישן טוב בכדי שיוכל גם ליהנות כשזה יקרה.

עטה את מצנפת הלילה והידק את פוזמקאות הצמר על רגליו. שלא יתקרר. הכין את נטלת המים ופנה לצאת אל הסוכה. פתח את המיטקפלת והיטיב את שלושת כריותיו האורטופדיות, את שמיכת הפיקה, את כפכפיו ואת נרתיק משקפיו ופנה לישון. עיניו נעצמו בעייפות והוא התיר לעצמו לנחור בעונג צרוף.

ובשעה כל שהיא זה קרה. קול צווחה דלא מעלמא הדיין ניסרה את החלל וגופו הזדעזע מאימה. עיניו נפקחו במלואן בעוד אישוניו מתרוצצות כעכברים חסרי מחסה מול נחש נחושת זועם במיוחד. הטבע כולו קם עליו להורגו.

דפנות הסוכה נעו כבמחול שדים, הלייסטים חרקו את נשמתם מלמעלה ועלעלי סכך דוקרניים החלו לנשור איי פה איי שם והותירו אחריהם שובל אבקבק לבנבן מחניקניק. קישוטי בית ספר זוהרים פיזזו כמשוגעים והחלו להלום האחד בחבריו עד זוב נצנץ. נורות הפלורוצנט פערו מולו עיניים אדומות חורשות מזימות.

ובחוץ בוקה ומבולקה. סוכות השכנים החלו להתחרות ביניהם על יצירת רעשי רקע צורמים במיוחד. אטבי כביסה תמימים הסרו מסכת צביעותם והחלו צולפים קפיציהם לכל עבר. פריט לבוש בלתי מזוהה נאבק בכוחותיו האחרונים ברוח הפרצים הסוררת ואז ברוב ייאוש קפץ אל מותו הטראגי בין סירה קוצנית לעגלת תינוק נטושה.

לפתע שינתה הרוח כיוון והחלה פורצת בזעף מבין לסדקים המעטרים את דפנות הסוכה בקולות יללה צורמים. פנס רחוב האיר ימינה ושמאלה ללא הצלחה, משהבין כי כלתה אליו הרעה גנז אורו וכבה. בבניין ממול החל תינוק מייבב, אחר מילל, ומשלא הועיל אף לצרוח ולצווח, לפהק ולגהק, ואפילו לפלוט את שיירי סעודת יום ב' דחול המועד.

באחת חדרה ההבנה את תת הכרתו. כך נראה הסוף. אך זו הייתה רק ההתחלה. דפיקות עזות נשמעו על דלת סוכתו. יבבה חלוטה נפלטה מפיו, הלה שמעבר לדלת פירשה כהסכמה שבשתיקה, הדף את חתיכת העץ האומללה ונכנס פנימה.

צל גבוה גהר מעליו. "נו עורך יקר, כעת שלוף ממקום המסתור את הנשק החם והקר שלך ובוא הילחם מול הטבע. איה העשן, האבק, הפיצוצים והריקושטים שיועילו לך מול סוכות שכניך, מול סוכת שלומיך, מול דפנות עציך, סיכוך קניך, קישוטי ילדיך. נו, איה אופקיך הספרותיים חוצי היבשות והימים? היכן 'פרץ היצירתיות האינסופי' הידוע?"

...מחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם הגדול והיציעים. הבזקי המצלמות כמעט וסימאו את עיניו. זקן השופטים ניגש ולחץ את ידו... כך בכל אופן זה היה אמור להתרחש לפי התוכנית הסדורה בדמיונו, אך לא. סדרן אפרורי אחז בזרועו והוביל אותו החוצה כיאה וכיאות לזוכה האחרון ברשימת היצירות שהגיעו ל'גמר חרוט הזהב'.

"נכון" הסכים עמו שופט-קשיש-נטול-יושרה-ציבורית בראיון סוף-עונה באתר חדשות-שעבר-זמנן, "הפואנטה שלך 'לעבוד' על הקורא כביכול אתה, העורך והאיש הרע בסיפור, אתה הוא העומד על פודיום התחרות, בעוד בעולם האמת אתה הוא הסופר המקריא את יצירתך על 'המאבק התמידי ביחסי הכוחות בין סופר לעורכו' - כפי-שהגדרת-זאת-אתה-בעצמך, עד כי הקורא יתבלבל קמעה היכן מתחיל הסיפור והיכן הוא נמוג בעשן הריקושטים"...

"נכון, זאת אמנם פואנטה חביבה המפרנסת בקלות מוסף-סיפורים-שנס-ליחם-בלי-פואנטה-אך-עם-פואנטה-לחג-הסוכות, אך לצערי, עדיין הסוגה המצליחה ביותר זו דווקא ההיא ממצבור הנשק החם-קר, והיא זאת שזכתה בפרס חרוט הזהב".

ורק ר' דוד זריצקי ישב בקרן זווית וחשב כי בסוף... בסוף הטבע יעשה את שלו והאנושות תשוב ותראה את "רחמיו על כל מעשיו".

(עורך מוסף-סיפורים-שנס-ליחם-בלי-פואנטה-אך-עם-פואנטה-לחג-הסוכות) - סופר יקר, שים לב שאתה עומד על אלף ושלש מאות ארבעים ואחת מילים עד עתה. והלא סיכמנו כי לא יפחת מאלף וחמש מאות מילה?!

(סופר אומלל) - אבל הסיפור נגמר לי, מה אעשה?! יודע מה? יש לי רעיון! בוא נוסיף לכל סיפור 'פרי קטן בצד'.

(עורך מסשלבפאעפל"ה) - טוב נו, העיקר שתמלא את העמוד עד הסוף.

(סופר אומלל) - "פרי קטן בצד" - לפני תקופה ניגש אלי בחור צעיר ושאל אותי: "מה הספר שהכי אהבת בעולם?

- מספר שתיים מהללאל.

ואחד?

- לא משנה.

למה? נו באמת?

- עזוב. לא משהו שתאהב.

איך שהוצאתי את המשפט הזה מפי, עיניו נדלקו בסקרנות.

לא. אתה חייב להגיד לי!

- טוב נו, גשר צר.

מה זה?

- משהו של זריצקי.

יוהו, תן לי לקרוא.

- עזוב נו, אין סיכוי שתאהב.

ברור שבסוף נתתי לו. ולאחר שעתיים הוא חזר אלי בעיניים בורקות.

וואי! אתה לא רציני! איך לא הכרתי אותו עד היום?!

- נו נו.

למחרת ראיתי את פניו נפולות. שאלתיו - מה?

עזוב. אין לך מחילה.

- מה קרה?

תעוף עם הספר הזה לכל הרוחות!!!

- למה?

הספר הזה גרם לי לדיכאון. חצי לילה התחבטתי בייסורי נפשו של הסבא מנובהרדוק. לרגע אפילו רצתי למראה לבדוק אם זקני נעשה אדמוני. כשהוא הסתגר בחדר עם החוריים הרגשתי שאני שם בפנים אתו. כמעט בכיתי מגעגועים לקרבת ה' אמיתית.

- נו ואז מה?

ואז הוא פשוט יצא מהחדר. עשר פעמיים קראתי את השורה הזאת ולא האמנתי. אחרי כל השנה הזאת הוא יצא מהחדר??? העפתי את הספר הזה, לא רוצה לקרוא ממנו עוד מילה!