אמא או אשת?

 

- לאן?!

מה לאן?! לקבר רחל.

- גם כן קבר רחל - התיז ר' שמשון בחוזקה אי אלו שאריות אוויר אומללות שעוד שמא ואולי נותרו שכוחות במעמקי בטנו הכרסתנית, בסיומה של דקה נוספת ומיותרת למדי ששוב עברה עליו בוויכוח עקר מול בנו. וויכוח עקר שבדיוק כמו כל קודמיו בוודאי שאל יניב פירות, והיה ויניב, יהיו אלו זרעי פורענות. והוא יודע את זה. 'מול בנו' כבר נאמר, ולא 'עם בנו'. וגם את זה הוא יודע.

אז הפעם זה קבר רחל ולא שהוא מאמין. אך בשונה מאמא, היום גם הוא כבר מודה שמשיחה בטלה עם הנער כבר לא יובן היכן היה, או מה עשה. וגרוע מכך, במה נפל ואיך יוכל הוא, ר' שמשון, להושיט את היד לעזרה.

כל מה שנותר בידו זה רק להתפלל. להתפלל ולקוות שזו רק תקופה שתעבור, שזה בור עם תחתית, שלא יהיו נחשים ועקרבים ושבסוף יוצב שם גם סולם לעלות בעזרתו.

אבל ללב של אבא אין סיכוי להירגע ולהירדם כשהבן זרוק לו במרחקים. רגש של אמא לא יאפשר לה מנוחה בעוד מי יודע היכן הוא מסתובב, עם מי ומתי. ושוב הוא תופס את עצמו בפעם המי יודע כמה עובר על הוראת יועץ חינוכי מזדמן או ה'מייבין' בנפש האדם התורן, ועושה את צעדיו לעבר רכבו של החברותא, נוטל את המפתח מן המקום הקבוע על משקוף דלת המחסן, מתניע בדממה ויוצא להמתין בחנייה הצופה על פני היציאה מן השכונה.

ושוב, כבפעמים הקודמות הוא יבחין בו מופיע עם אותם החברים, וילווה את צעדיהם מרחוק, וייסע בעקבותיהם, וינחש בהצלחה או שלא היכן הם ירדו הפעם מן האוטובוס, מן הטרמפ, מן הרכבת הקלה, או אפילו מן האופנוע הרועש שהשיגו באחת הפעמים מאיי-מי מהיי-כן. פעמים שצלחה בידו הדרך, פעמים שנותר עייף ומתוסכל בצידי כביש עזוב לאחר ששוב איבד את עקבותיהם.

אך גם כשלבו צווח בקרבו באותו הפעם בה הבחינו עיניו בשלט הנאון המהבהב תחתיו נעלם בנו ללילה של בילוי פרוע - הוא לא נכנס לתמונה. נלחם בידיו שכמעט וסובבו את ההגה בכח לאותו הכיוון. נאבק ברגליו שהיו אך כפסע מלרוץ פנימה, לתפוס את בנו בציצת ראשו, לנענע אותו בחוזקה ולהעיר אותו מן החלום המפחיד הזה בו הם מצויים. אך ההיגיון גבר עליו בסוף והוא הבין שחוץ מלנתק את הקשר ביניהם לגמרי מעשה כזה לא יפעל מאומה.

וכעת הם כבר הגיעו עד לפאתי טבריה ואם הוא זוכר נכון אז אכן ישנה עיר ערבית בשם 'בית לחם הגלילית', אך לא, הוא לא מכיר שם שום קבר, בוודאי שלא איזו שהיא 'אמא'. יותר עושה לו רושם שהלילה הבא הולך להיות על גדות הכינרת במסיבה פרועה ורעשנית.

עיניו כמעט ונעצמות מעייפות, אצבעותיו מתופפות על ההגה בעצבנות. עד עכשיו זה עוד היה קל. הרכב הצהוב כפול האגזוז ובעל שיפורי המנוע המוגזמים שהם נסעו בו, בלט למרחוק. אבל כעת ברגע הוא מאבד אותם. רמזור אחד מהיר מידיי, סמטה אחת חשוכה מידיי, הולך רגל פזיז מידיי, ואיפה הוא ואיפה הם.

ואיפה הם באמת? רגע אחד לפני כן הרכב עוד האט בצמוד יציאה מן הכביש לשביל בשטח, וכעת האופק כבר ריק. זה לא יהיה חכם מצידו להיכנס לשם עכשיו, ברגע הם יעלו עליו. אגרופו חבט בהגה בעצבנות, עוד נסיעה מתסכלת וחסרת מטרה. כמעט בלי להיות מודע למעשיו הוא נתן גז והחל לנוע במהירות בסמטאות החשוכות, נכנס ויוצא, נוסע כמשוגע, ללא כיוון, יעד או מטרה, מסתובב במעגלים.

בפעם השלישית שעבר על יד מקבץ הפרוג'קטורים וחלקי המבנים, הוא עצר את הרכב. וגם את העיניים. נשימות עמוקות. מרגיש שהוא צריך לעשות חושבים לגבי כל הנסיעות המטורללות הללו.

כמעט שנרדם, אך הצמא החל להציק לו והוא נכנס פנימה. שער ברזל מעט חלוד, חצר פנימית גדולה ומקורה, כמה חדרי צד ועוד אחד שניים גדולים, ברז מים והכוונה לשירותי גברים. כוס, הוא צריך כוס חד פעמית ועדיף נקייה. לך תדע איזו מוטציה מתפתחת שם בימי קורונה. בכניסה לחדר הימני הוא נעצר על עומדו כהלום רעם. מצבת שיש ארוכה וגוף מוכר עד כאב מתרפק עליה.

עיניו מטפסות כלפי מעלה. אותיות שחורות בפונט קדום על שיש אפור: קבר רחל אשת רבי עקיבא!