אמיגדלה

  "רואים שאת המכונית הזאת עיצבו ערפדים" - אמר הילד בהערכת מה וקיפל בהשלמה את הבוסטר הצהוב, דחקו מעבר למשענת הגב ולחצו אל דלת תא המטען העבה, המשונצת והלבנה, מבהיקה כפנינה שזה עתה נשלתה. פניתי לימין המכונית והרפתי גופי על המושב הקדמי, זה שעל יד הנהג. אחזתי בשתי ידיי את חגורת הטייסים המוצלבת אשר מותקנת ברכבים העונים על ההגדרה והתואר: "רכבי ספורט המיוצרים על פי הזמנה אישית". 'הוא' כבר ישב בקבינה. סנטרו נתמך על שתי ידיו השעונות על ראש ההגה. הוא כבר היה נטול חולצה והשיזוף המלאכותי ניכר היטב על כתפיו הרחבות. משקפי שמש צפוניות במלעייל מכסות על עיניו. הוא עשה כל מה שצריך לעשות כדי להיות איש מערבי, מתקדם ומודרני. נטול כל כללים ומחויבויות, משוחרר ממוסכמות חברתיות ופטור לגמרי מן המצוות. מה שלא מנע ממנו לגדל את ילדיו כילדי חיידר נורמטיביים. בעלי צמד פיאות בלונד עבות, המתנפנפות על לחיים סמוקות בעת משחק מזדמן, או ריב אחים מצוי אחר צהריים משעמם. הם, הילדים, לא ראו באורח החיים המתירני של אביהם איזה שהוא קונפליקט בלתי פתור, או סתירה כל שהיא בנוגע לחייהם. כך הם גדלו מגיל אפס,