אמיגדלה

  סבכת הברזל חרקה והותירה את רישומי חריציה על הבשר החי. הבזק ירוק האיר באחת את אפלולית קירות הבטון המחוספסים ואחר כבה. פיצוץ נוסף. אבק היתמר בין חלדי המתכת לתפזורת הגרוטאות. טפיפות רגליים נעלמות מעבר לעיקול וגניחה איומה חורקת את חלל האוויר. רגלו פרכסה בכאב תחת טונת הפלדה והוא חשק את שפתיו בכח, מנסה לעצור בעד הדם הסמיך שפרץ מן החניך העליון. לועו הפיק אינסטינקטיבית תצורת בליעה והוא החל להיחנק. האבק התפזר מעט כשצל גבוה גהר מעליו. הוא פלט אך בקושי יללה חנוקה: "הצילו!". גיחוך שטני נשמע ולרגע כאב לו אף יותר מן הרגל או הצלעות. משהו שחור כוונן למולו וקרן לייזר שיספה את האוויר החנוק, סימנה את חזהו ואז נעה בקלילות מעלה, רפרפה קלות על פרצופו, ריצדה לרגע קט בין עיניו ועצרה בהחלטיות במרכז מצחו. עיניו נעצמו והוא שקע אל תוך הערפל. המהום קל נשמע והרובה נשמט הצידה. תחתיו נשלף מסור שרשרת רוטט וקרב אל רגלו הלכודה. שיני הטיטניום הרעבתניות הגבירו מרוצתם ונגעו קלות במכנסיו המרובבים. באחת חדרה ההבנה את תת הכרתו. כך נראה הסוף. אך זו הייתה רק ההתחלה. - לא. לא טוב! הוא הסתובב על כיסאו במהירות ועיניו פ

בסוף, הטשולנט כן נשרף. הוא טען שלא צריך להוסיף מים, רחלי טענה שצריך, הם לא הוסיפו והוא נשרף. ועל אף שצדקה, דווקא היא התאכזבה עמוקות. הוא הרים את ראשו מהצלחת והביט לה בעיניים. תחשבי על זה. שבת קודש. אלול. הלילה מתחילים סליחות. מוצאי מנוחה. בגלל טשולנט שרוף אנחנו נגיע לרגעים הנעלים הללו עם פרצוף מצוברח? עם מצב רוח שפוף? כמו מלפלפונים בחומץ? זה לא שווה את זה! והיא קיבלה. אבל אז רוחי שפכה על מכנסיו את חצי הכוס המלאה בנוזל אדמדם מוגז ומתקתק חליפות. ואין לו מכנסיים נוספים עד צאת השבת. את 'יונה מצאה' הוא שר בעמידה במרפסת. עד ברכת המזון זה כבר התייבש כמעט לגמרי אבל בזמן שהוא חיפש את התנוחה הנכונה לעמידה בשמש עם מכנסיים מוגזות עדין, אברימי רב עם רוחי ואז חצי הכוס המלאה שלו הכתימה את המפה אנושות. 'שניים מקרא' הוא סיים על הצד הנקי של השולחן, עיתון שוב לא היה לו השבוע לאחר שהזקן מהבניין ממול החליט שזה סתם זבל אקולוגי ורוקן את תיבות הדואר לפח האשפה, אז הוא הלך לנוח קצת. רק 'קצת' כדי שלא ייחשב 'מכין' משבת לסליחות. הבדלה הוא כבר עשה עם מכנסי פיג'מה בעוד ששת מכנסיו

  אהלן יצר. כמו שאתה רואה, חפרתי פה שוחה. מטר שמונים. נכנס בה ברווח. יש מצב שאפילו אצליח לכסות לבד עם הידיים. לפחות את השכבה הראשונה. אחר כך מקסימום מישהו יעזור לי, אם מישהו בדיוק יעבור כאן. בקצה שורת הדקלים, על גבול השדה הבורה, שכבר נחה לה לקראת השמיטה. אבל רגע. שנייה לפני. טרם ארד אל הבור, אני רוצה לדבר אתך. נכון. בפעמים הקודמות שהייתי כאן, דברתי עם אבא. עליך אמנם, אך מנוכחותך התעלמתי לגמרי. כעת. אני פונה דווקא אליך. בוא ונדבר בכנות. אתה מה רע. לקחת אותי כפרויקט חיים, הא? מה יש לך ממני? לא, תענה לי! פתאום עכשיו נאלמת??? טוב, נו. זו דיי המומחיות שלך. לפני העבירה לדבר גדולות ונצורות, לצבוע הכל בעטיפות מושכות, להתחכם באינספור הצטדקויות, ואז... איך שאני מתפתה, ונופל... בין רגע, אֵינְךָ וְאַיֶּךָּ. ואני נותרתי לבדי, עם הָאֵיכָה וְהָאֵיכָכָה. או אז, מתכסה אתה באצטלה של טוב, מטיף לי מוּסָרִים, לוחש באוזני, עד כמה חוטא הנני, העני ממעש. וכן, אני מלא בכעס! הרי שנינו יודעים טוב מאד, שכאשר אעמוד מול כיסא דין, איי שם אחרי המשהו ועשרים, לפתע, אתה לא תהייה שם! לא תבוא ותסנגר, ותיקח אחריות, ותצטדק ו