אמיגדלה

סאסי לא זוכר הרבה מבית אבא. למען האמת הוא כמעט ולא זוכר שום דבר. לאחר שבהיותו בן שבע הלך אבא לעולמו וחצי שנה לאחר מכן המונח 'בית' התרסק, כשהמשכיר הגיע למסקנה שהכסף חשוב לו יותר מאשר המצפון שלו מצערה של האלמנה שאין לה מאיפה להתחיל ולגרד את החודש. אז הוא הודיע להם שעליהם לעזוב את הבית ומיד, ומשלא עשו כן הוא הזמין את המשטרה, שהזמינה את הרווחה, ששלחה את העוסי"ת האזורית, שלקחה את הילדים למשפחות אומנה. הוא, סאסי, היה באותן הדקות במגרש הנטוש שאחרי שורת בנייני השיכון שדמו באופן מעורר רחמים לקרונות רכבת נטושות. המגרש היה באותה העת מרכז עולמו. שם הוא בנה את 'המחנה', שם הוא שמר על כל אוצרותיו, שם הוא הוכיח את יכולותיו בקרבות הרחוב האלימים שהוכיחו לכל הילדים מי הכי חזק בשכונה. שם הוא גם היה מתחבא לאחר הקרבות הללו עד שייעצר הדם מן הפצעים, בכדי שאמו לא תקלוט ששוב הוא משחק במשחקים המסוכנים הללו. שם הוא גם היה כשאמו הופיעה בוכייה, נטלה את ידו בכף ידה וצעדה עמו לעבר ביתה של סבתא רחמנינוף, שאמנם לא היה כל קשר משפחתי ביניהם, אך היא מילאה בחום את תפקיד הסבתא של השכונה. אמו דפקה על

הפעם את באה איתי, אין לך ברירה. סמיילי אצבע מורה . עזבי, כבר אמרתי לך אלף פעם, זה לא בשבילי . - והשוטטות בלילות? וההופעות הלא בדיוק כשרות? והחצאיות הלא לגמרי צנועות? זה כן בשבילך ??? אוקיי, אז ירדת עלי, מה עכשיו? אימוג'י כועס . - עכשיו את באה איתי לשם ! אין מצב, נו . - בשבילי. תחשבי על זה, מתי הפעם האחרונה שביקשתי ממך משהו בשבילי ?!... טוב, גמרת עלי. מה בדיוק יש שם ? - מגיעות כל מיני בנות שלא כל כך הסתדרו... קיצער כמונו, ואנו יושבות עם איזה אשה אחת באיזו פינה חשוכה בעיר העתיקה. יש שם סמטה כזאת שלא מובילה לשום מקום, עם שני ספסלים רחבים מאבן, מתחת קשת ארוכה שמעליה יש בתים . מי זאת האישה הזאת ??? - זה בדיוק העניין. אנחנו לא מכירות אותה, היא לא מכירה אותנו, אנחנו יושבות ביחד בחושך ופשוט מדברות. כל אחת מוציאה את מה שמעיק עליה, והיא שומעת, מבינה, מנחמת, מעודדת, נותנת מילה טובה . ואתן לא יודעות מי היא ? - תתפלאי לשמוע, אבל לא רק שאני לא יודעת מי היא והיא לא יודעת מי אני, אני גם לא מכירה שם אף בת אחרת, וזה בדיוק העניין. אף אחת לא מזדהה, הכל בחשכה... רק כשאנחנו יו

ערב תשעה באב. הריח. אוי, הריח הנורא הזה של עשרות אלפי גופות שדופות נשרפות, ריח הדם החם התוסס על מדרכות שבורות, ריח הגוויות השקופות הנרקבות להן לאטם בחצרות. כבר לא ריח של בשר שמן המתאכל לאטו, אלא ריח של עור צפוד ועצמות יבשות המתפצחות תחת להבות האש כקיסמים דקיקים, מעט שרירים נמסים ושאריות שומן מבעבעות על האבנים הרותחות. ושם למעלה, המצב הרבה יותר גרוע. שאגת קרב וחרב מתנופפת בחוזקה, מנפצת עוד ראש ומרסקת גולגולת נוספת, עוד אחת מני רבות הפזורות לכל מלוא העין. ערב תשעה באב. העיניים עצומות, הידיים תומכות בראש המורכן, המצח חרוש קמטים, ובפנים סערה. המחשבות ממלאות את הראש, המוח מאיים להתפוצץ. בית המקדש, חורבן, איכה ישבה בדד, גלות, רדיפות, צרות, גירושים. הנה עוד שנייה, עוד רגע קט והם יגיעו, הדמעות. דמעות הצער על שכינתא בגלותא. דמעות של עצב המסכמות בתוכן שנים של גלות, של רדיפה, יגון, צער ואכזבה. דמעות ששפכו מיליוני יהודים בכל הדורות. הציבור כולו יושב על הרצפה, אבל ודומע, קורא את הקינות ובוכה. ואני בתוכם, יושב ומחכה. מחכה לצער שישטוף את ליבי, מחכה לבכייה שתפרוץ מתוכי, מנסה להרגיש את חורבנה של

חלל האולם הגדול הואר באחת. עשרות הנרות הודלקו ואור רך שטף את עיטורי האבן המחוטבים בעמודי השיש המפוארים. מלמעלה שוטף האור, מלמטה עולים האדים. עולים ומבעבעים בינות לתמרות העשן הלבנבן המשווה למקום אווירה ערטילאית ומקודשת. הוא הגיע לפתח המקדש. שטף ידיו ורגליו, קרצף גופו בשמנים בושמתיים משובחים, שפצף את המים הזכים והצלולים בינות לשערות ראשו המגודלות, חפצף את זקנו המהודר הזולג שלא על פי מידותיו חפן אותו בשתי ידיו ומשך כה וכה, כיבה את זרם המים, עלה ונסתפג. על קולב עשוי שנהב בגוון הפנינה תלתה הגלימה. הוא נטלה ועטף בה את גופו. גלימה לבנה עשויית בד רך ומלטף. סובב את האבנט הצחור הלוך וסבוב סביב בטנו, קשר את קצות האבנט ופונה אל שולחן השיש שעל יד פתח המקדש. המנחה כבר חיכתה לו שם שיבוא ויטלנה. קערה מהודרת, מלאה בריבועי אבטיח אדמדמים, משולשי מלון בוהקים, ובראש הערימה שני דובדבנים, פרי הפטל בשני צבעים ופירות יער בצבעים עזים ומסעירים. שני גביעי זכוכית לבנה מלאים במשקה סיידר תפוחים תוסס ומבעבע. דלי כסוף מלא קוביות קרח זכים וטהורים. וסלסלת נצרים שבה שוכנים לבטח שלושה בקבוקי בירה גולדסטאר 11 לא מסונן.

באותו הלילה היה שקט במיוחד. נפש חייה לא נראתה במרחב ואפילו המוזר הזה עם העיגול הלבן על הראש והפרווה בצידי הפנים שמגיע כל לילה ומטביע את עצמו כמה פעמים במעיין שמתחת לגשר, זה שנמצא ממש אחרי מטע הזיתים הגדול. המעיין שעל ידו מצוי בית השועלים שתמיד מפחידים אותנו כאשר אנחנו מעזים להתקרב קצת ולהרוות את צימאוננו. אפילו הוא לא הגיע באותו הלילה. הלכנו לישון קצת רעבים. משום מה העכברושים נכנסו לדיכאון אמצע הקיץ ואפילו לא שרבבו את קצת חוטמם מפתחי המחילות. קרבנו אל הבתים, אולי השאירו משהו בשבילנו מחוץ לקופסאות הפח הירוקות שהחתולים אוהבים להסתובב סביבם. אפס, כלום, נאדה, גורנישט, אפילו לא זנב של סרדין מצוי. ואז החלו היללות. לרגע סמרה פרוות ראשנו. האם פלשה לאזורנו משפחה זרה והיוותה לה את מרחב מחייתנו לבית ולמפעל הזנה?! נכנסנו לעמדת קרב, הסתדרנו במבנה התקפי וחידדנו את אוזנינו לשמוע מאין באות ועולות אותן היללות. כמעט ונפלנו מרגלינו כשהבנו שהיללות באות מתוככי אחד הבתים. מישהו ממין האדם ישב וקונן על משהו. מבין רסיסי היללות הצלחנו לשמוע כמה קטעי משפטים. משהו על שועלים שהילכו בו. הבנו שמשהו נורא כנראה קר

בדיוק כבימי אתמול אתמולתים, כן יהיה מחר ומחורתים, כך בדיוק גם היום חזר על עצמו אותו המחזה. אוטובוס גדול, מרעיש ומקרטע, עוזב את התחנה בנהמת מנוע תוך שהוא מנפיק מצינור הפליטה, מה שנקרא "האגזוזיישן" ענני עשן אפורים, מחניקים ומזהמים. מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם, ועגלות תאומיהן, וכראוי לימי בין הזמנים עליזים, ובהתאם למיקום תחנת היעד, גם זוגות אופניים, גלגלי ים ומצופים. אני עומד בצד וסוקר את סגנון המשפחות הנופשות הטריות, עוד הרגל ישן שהתמכרתי אליו. אני מבחין בזהותן, כמו תמיד, שתי משפחות חסידיות, משפחה אחת ספרדית, ומשפחה אחת ליטאית חזושניקית. הצ'אלמרים לא שוכרים צימרים. הם נוסעים במהלך החופש פעמיים לים, אחת מן השתיים לפארק לכיש באשדוד, ופעם אחת לרשב"י עם עצירה של חצי יום במיי-בייבי בירכא, ובזה הם מסתפקים. כעת, המשפחות הנרגשות מחלקות את התיקים בין הילדים הצוהלים כשהאבא מקבל שניים כמובן. מפקידים את הגדולים על הקטנים כשהאם מקבלת שניים כמובן, ויוצאים בצעדה אל עבר הצימר הנכסף. בצד התחנה אני מבחין בילד רזה אוחז שקית ניילון (למה שקופה? למען ה') בשני ידיו

ליל קיץ. גידולי התירס בשדות כבר מגיעים לגובה של שני מטרים. הקלחים נקטפו זה מכבר, ומחר יבוא הקומביין ויהפוך את גוף הצמחים לחלקיקים תזונתיים שיתווספו למזונן של הפרות החולבות. לפני שבוע פוצחו אבטיחי הגרעינים לאחר חודש שלם של ייבוש בשדה לאחר הקצירה, ורק שלשום נאספו סוף סוף הפלפלים החריפים מן המרבדים המנותקים, כעת הם בדרכם לתנורי המפעל לייבוש וקציצה, עד להפיכתם לתבלין. גם הענבים ייבצרו מחר לפנות בוקר וקטיף האתרוגים כבר בעיצומו. כעת השדות ריקים למדי ושאריות הגידולים שנותרו מאחור מזמינים את עטלפי הפרות, שפני הבר, התנים ושאר החרקים, לחגיגות הקיץ הגדולות. זה גם הזמן למלאות את המאורות במזון לקראת החורף שאוטוטו ממשמש ובא. לא יהיו עוד גידולים נוספים לקראת עונת הזריעה החורפית וצריך לנצל כל רגע בטרם יופיעו הציפורים הנודדות המתחרות בעקשות על כל גרגר בודד שלא השכיל להתחפר מבעוד מועד בין תלמי החרישה. ובעוד מסיבת הטבע בעיצומה, העטלפים יוצאים במחול עליז, עכברושי השדה עושים גלגלונים במדרון, התנים פורצים באופרה משלהם, תזמורת החרקים מנסה לגבור על שירת הסולו שנטל לעצמו הצרצר החופר, ואפילו חפרפרת אחת נועז