אמיגדלה

  דינגדונג פעמון זהוב ועייפני, צרצר בשלישית אל חלל האוויר הדחוס ענני עשן סיגריות זולות, לצד אי אלו תימרות סגלגלות של סיגרים יוקרתיים. בקיצור, פסיכופתים מכל הסוגים הצטופפו עוד אל המרכז והכל עצרו נשימתם. כעת זה מתחיל ובין רגע יחלו להתרוצץ במוחות העשנים, כאחוזי תזזית, תקוות חייתיות ודמיונות צבעוניים של מדדים כלכליים ההולכים וצוברים גובה ונפח משנייה לשנייה. לצד רגעי עצירות נשימות מתוחות, טפיחות עצבניות על גולגולות חלולות, פליטת מיני קללות לצד מלמולים חסרי פשר וסתם גסויות חולניות. ומכאן זה עלול להיגמר תוך שניות ספורות של שאגות מרעידות, יללות נואשות, רעשי שסיעה מחליאים, אנקות גסיסה חלושות ומכת מחץ עוצמתית שלאחריה דממה של חלחלה, שתחליף מקומה למחיאות כפיים נרגשות לצד קריאות זעם מתוסכלות - מחד. ומאידך כבר היו מקרים בהם זה נמשך על פני דקות ארוכות של אבק איתנים, כצמד רוחות רפאים, מדלגים בסיבובים, מחפשים נקודות תורפה ומכים באכזריות בבטן הרכה, שורטים , חורצים, שוברים, מכסחים, ומרסקים את היריב תוך פרפורי גסיסה אכזריים ואיטיים להחריד. ובמרכז, לכודים בתוך סבכת הברזל העגולה, עדיין רובצים על ארבע, אחד מ

  בסוף התעוררתי לאחר עשרים שנים של שינה אַמְבִּיוָלֶנְטִית. מצאתי את עצמי מוטל על מזרן דקיק, מסובך בתוך גוש שמיכתי צִפָּתִי, גרב ימין חצי גרובה עלי כף רגל, שמאל בכלל נעלמה לה אל עצמה ואל עסקיה הבלתי חוקיים, נעליי כנראה צעדו להם חסרי משמעת אל עבר הלא נודע, והכי מוזר, מוטל הייתי במרכזו של בית המדרש הישיבתי בו נרדמתי לי איי אז עֲשׂוֹרַיִּים קודם לכן. במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות. כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית. בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים ש