אמיגדלה

  הדובים הוערו מרבצם ועד שיריב ושמחה הבינו את עומק הצרה, כבר היה מאוחר מידיי.  ראש הממשלה הושלך אל מדבר הנבצרות ובחר לסיים את חייו בצריף בדוואי דולף בנגב. איתמר בן גביר הושחל אל מאחורי סורג ואפילו פיתה יבשה לא נותרה לו לנחמו. בצלאל סמוטריץ המיר את דעתו ונצפה בכל ערב ובוקר מתנודד בדבקות במסגרת רחבת התפילה הדרומית של הכותל המערבי שנמצא דווקא במזרחה של ירושלים. החונטה המשפטיט הנעורה שבה למלוך בעוז וינון מגל יחד עם כל שופרות הימין נשלחו לתקוע בבתי חב"ד מבודדים סביב העולם. יריב פיתח טיקים מטרידים של ניחוס משקפיו במעלה גשר אפו שוב ושוב, בעוד שמחה מולל בעצבנות את אחרוני שערות הקו הבודד שמעלה מצחו קמוט החרשים. דודי אמסלם הסתגר בביתו לתקופת צינון ארוכה וקיצית. זו הייתה שעתן היפה של מרב מיכאלי ולהקות חסידותיה שהתסערו על בתי הכנסת והנהיגו ביד רמה רפורמה תפילתית חדשנית ודמוקטטורית. הנשים תפסו את המקומות הנחשקים ביותר במזרח בית הכנסת, את עמוד החזן, בימת הקריאה ואף את העמדה הנחשבת ביותר של מפזז פרוסות הקיגעל במטבח בית הכנסת. והגברים, הם נשלחו אחר כבוד אל עזרת הנשים, סליחה הגברים, בקיצור, אל אות

    לפתע נשתנו הטבעים ועולמו של זענגיל התהפך עליו. כמו הכריזו עצי השדה כי המושג שליימזל הופרח לחלל העולם בעבור יצור זה. נדמה היה כי הדוממין כולם תלו על גבו מיני שלטים, נעצו יתדות וקבעו בו טבעות ועוד קיבעו בו מסמרות של ברזל, הידקו כפיסי עץ אשר צורת חיצים משונני חוד להם, המצביעים כולם על זה כמכריזים: טלו חלק ומעשה במאמץ המשותף של כל כוחות הטבע, להציק ולהצר שליטתו של זה בהאי עלמא, להדיר רגליו ולרודפו חינם. תחילה, על הבוקר, חלטו אותו עלי התה ובעוד מרתיח הקומקום את דמו, ערבבה הכפית את בני מעיו עד כי יאמרו שירה ואף גרגרי סוכר החלו לנשור מציצת ראשו ולתפוס מחסה בסדקי התפרים שבכתפיות חלוקו הרבני. לאחר שנואש מן התה, ניסה להטביע יגונו ביין אך הנוזל האדמדם שטף, ערבל וערסל אותו עד שהגיע לרמת חמצון נכונה, הריח ריחו, לקקו בקצה לשונו ותכף הטביע בו בעצמו את יגונו שלו. משהגניב מבט אל עבר הכיריים וחשק בחביתה מקושקשת, תפס מיד לאן נוטים הדברים והפנה את גבו אל המטבח שתכף הפנה אף הוא את גבו אלי, וכך, כשהם גב אל גב פנה הבית לצאת מן הבית. קר היה בחוץ אך כל נסיונותיו העקשניים להסיח את דעת מעילו ולהסירו מן המיתל

  לונדון היא בדיוק כמו פתח תקווה... רק בלי הלחות המציקה של ערבי ליל קיץ, בלי רוסים בגופיות שיורדים בשתיים בלילה לשוחח בטלפון עם יקיריהם בעודם מעירים את כל השכונה, בלי אסופות פועלים פלסטינאים המתהווים בשוליה בכל יום ויום לקראת השקיעה בעודם ממתינים לטנדרים מאובקים שיבריחו אותם את הגדר, בלי המתח העדתי דתי בין של חברי מועצה נשכניים המתכסחים על רסיסי תקציבים זעומים,  בלי עשרות קורקינטים צהובים שנגנבו מרחובות תל אביב וכעת שוכבים במרכזי שבילים להולכי רגל כפגרים מתים. לונדון היא בדיוק כמו פתח תקווה. שנייהן ערים.

  - לאן?! מה לאן?! לקבר רחל. - גם כן קבר רחל - התיז ר' שמשון בחוזקה אי אלו שאריות אוויר אומללות שעוד שמא ואולי נותרו שכוחות במעמקי בטנו הכרסתנית, בסיומה של דקה נוספת ומיותרת למדי ששוב עברה עליו בוויכוח עקר מול בנו. וויכוח עקר שבדיוק כמו כל קודמיו בוודאי שאל יניב פירות, והיה ויניב, יהיו אלו זרעי פורענות. והוא יודע את זה. 'מול בנו' כבר נאמר, ולא 'עם בנו'. וגם את זה הוא יודע. אז הפעם זה קבר רחל ולא שהוא מאמין. אך בשונה מאמא, היום גם הוא כבר מודה שמשיחה בטלה עם הנער כבר לא יובן היכן היה, או מה עשה. וגרוע מכך, במה נפל ואיך יוכל הוא, ר' שמשון, להושיט את היד לעזרה. כל מה שנותר בידו זה רק להתפלל. להתפלל ולקוות שזו רק תקופה שתעבור, שזה בור עם תחתית, שלא יהיו נחשים ועקרבים ושבסוף יוצב שם גם סולם לעלות בעזרתו. אבל ללב של אבא אין סיכוי להירגע ולהירדם כשהבן זרוק לו במרחקים. רגש של אמא לא יאפשר לה מנוחה בעוד מי יודע היכן הוא מסתובב, עם מי ומתי. ושוב הוא תופס את עצמו בפעם המי יודע כמה עובר על הוראת יועץ חינוכי מזדמן או ה'מייבין' בנפש האדם התורן, ועושה את צעדיו לעבר רכב