אמיגדלה

והוא יודע עד כמה זה יכול לכאוב. כמו בבוקר, כשהתעקש להתרומם אך לרגע כדי להתמתח מעבר לצרותה של שוחה. והכדור שרק, ופילח את רגלו. לא ממש פילח כמו שעשה לכתף של בומבר שמימין או ללסתו של היינריך משמאל, רק נכנס קצת ונעצר. וזה כאב. אוהו זה כאב. עד עכשיו הרעידות הפראיות עדיין לא פוסקות, והוא גם לא ממש מרגיש משהו מן הברך ומטה. זה היה 'רק' כדור ברגל. ואם עכשיו הוא יפשל זה לא יהיה רק אחד, ולא רק ברגל או ביד. אלו יהיו שורה ארוכה שתטווח את גופו ככברה. ולא זה מה שיכאב לו. בכלל לא. יכאב לו שעוד חמה תשקע מבעד לחלון המטבח, ששוב חושך יעטה את שער החצר בטרם ציריו יכריזו על שובו, שליל נוסף ירד מעבר לווילון תחרה משונץ והוא לא יהיה שם. הוא יודע שאם גופתו תתבוסס כאן על קרקע רוויה בכל כך הרבה דם, הרגע הזה יגיע. הרגע הזה בו היא תבין שהוא לא יחזור יותר. ויותר מכאב המוות לגוף, כאב 'הרגע הזה' לנשמה. אוקראינה תיאלץ להסתדר בלעדיו בסבב הדמים הבלתי נגמר הזה, בהתבוססות חסרת התכלית בשוחות הבוץ והמוות המייאשות, ברצון לעוד שעל במחיר חייהם של מיליונים. אין לו ברירה אחרת. ומי שיעזור לו בזה יהיו דווקא חיילי הצב