אמיגדלה

בסיעתא דשמיא Bernard Tuck   Unsplash 2. "צִיּוֹן הַסַּפָּר" שש אחת חמש לשלש חמישים וארבע, האם שומע. - שלש חמישים וארבע לשש אחת חמש, שומע. האם יש לך תצפית נקייה, עבור. - שלש חמישים וארבע מדווח: זכוכית מלוכלכת, זכוכית מלוכלכת. לאיזו סיסמה הוא מתכוון כשהוא אומר זכוכיות מלוכלכות? והלא סיכמנו במפורש שהסיסמה היחידה המורה על פריצת המבצע הזה תהייה: "זְקַן הַזָּקֵן", הוא המציא לו סיסמה חדשה? שלש חמישים וארבע, הסבר את דבריך, עבור. - שאלת האם יש לי תצפית נקייה... נו. - אז תשובה: לא, יש שם זכוכית מלוכלת. תהייה בריא. - סיכמנו שלא מדברים בקשר שום מילה שאינה קשורה למבצע. סתום! - מכריז על דממת אלחוט. מפקד התחנה התרומם ממקום מושבו בחפ"ק המאובזר, הוא קמץ את שתי ידיו לאגרופים ומחץ את השולחן במכה הגונה. "הדפקט הזה ניתק את מערכת הקשר, עכשיו הוא שוב ינהל את כל המבצע לבד ובסוף גם יקבל את כל הכבוד לבד". - אז תצא אתה לשם ותתפוס פיקוד - ניסתה להציע שוטרת צעירה וחסרת מעוף. המפקד התעצבן והחל לשאוג: "כבר אמרתי מיליון פעם. אני! לא! עוזב! את המשרד שלי! עד שייצמחו

בסיעתא דשמיא Bernard Tuck   Unsplash 2. בית התחנה - משטרת המעצר דלת השטולצהייזר בעלת ריבועי הזכוכית הבוהקים נפתחה במהירות עד חציה, החלה להיסגר חזרה ואז דחיפה נוספת עד שלושת רבעיה, שוב החלה להיסגר ושוב דחיפה נוספת עד שנתקלה ידיתה המבורזלת המפורזלת בקיר שמעבר וחרצה בו חריץ ארכרך שעוד יעמוד שם לשנים רבות. כעת צעד פנימה אדם קשיש, גופו נוטה על צדו וכל תנועה מצדו גורמת למראות בהלה מצד סובביו, כאילו תכף וייפול ארצה נפילה שאחריתה מי ישורנה. גוו הכפוף בצורה מגוחכת השמיע פקפוקים וצינתוקים עם כל תזוזה בלתי הגיונית נוספת, והוא פנה לעבר הדלפק שתחם את המבואה הקטנה בעלת ספסל שלושת המקומות הידוע ועציץ שעל אף שהיה עשוי הוא מפלסטיק בלתי מתכלה - נבל. השוטרת היומנאית התורנית עצרה לרגע ממשחק הקענדי קראשצ'ט והרימה את ראשה לעבר היצור המתקרב. עיניה נפערו בתדהמה משראתה את הבריה המשונה שהידסה לכיוון דלפקה. - מי אתה אדוני? היא ניסתה לשאול בנחמדות הגבוהה ביותר שהצליחה להפיק. "אני פְרַנְקִינְסוֹן" ענה לה קול לחששני וכמעט מת מבין כפלי עמוד השדרה המפותלת. - מה אתה מחפש כאן סבא? שאלה בהתנ

בסיעתא דשמיא Bernard Tuck   Unsplash 2. "בית זקנים - מושב אבות - תור הכסף" שתי מטפלות ממוצא זר ומוזר גלגלו אל חצר בית הזקנים שלשה כיסאות גלגלים ממולאים בערמות שמיכות שתחתיהן מקופלים שלשה ישישים. שתי מטפלות, שלשה כיסאות. זה אכן היה קצת מורכב אך הן השתדלו לעמוד במשימה. זה כלל מעט דחיפות בלתי נכונות, מעט עזיבות ואחיזות בידיות משתנות לסירוגין, מעט עזרה עם הרגליים, אך בסופו של תהליך מוקמו שלושת הישישים הבלתי רצוניים במרכזה של החצר המטופחת ושטופת השמש - בשעה זו של היום - של בית מושב אבות הזקנים. המטפלות עזבו את ידיות הפלסטיק הקשיחות החורצת על כפות הידיים את דפוס הנהגותיהן בפסים אדומים ומכוערים המסרבים לעזוב את הכפות ולילך להן למקום מושבן הטבעי של החריצים כבר מששת ימי בראשית. כעת הן שפשפו את כפותיהן זו בזו, וזו בזו של עמיתתה למקצוע, וכבר כמעט ופנו אל חדר האוכל למלאות כריסן בכל טוב שאריות ארוחת הבוקר ותקדימי ארוחת הצהריים, כאשר נשמע קול צורמני מן הכיסא האמצעי. "רוצים לראות אנשים" - קול רועד וחלול קרא אליהן מעם עומקו של כיסא, הולך וחזק מבין שמיכת צ

בסיעתא דשמיא Bernard Tuck   Unsplash 1. ​ מנעול ברזל חלוד לופת בכוחות אחרונים צמד טבעות טיטניום המקובעות בדלתות מתכת חורקות. מפתח עקשן חודר אל החור, לוחץ פנימה את הלשוניות שעדיין עושות תפקידן נאמנה ומונעות  מכל מאן דהוא לחמוד לעצמו למשכן את חלקת הק-ל הנטושה. שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר". כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס. כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אי

ושוב אנו שבים אליכם לאחר שבוע שלם של שקט בו נשלחנו אל הקור במדבר האופוזיציוני, טוב, לא באמת קר במדבר, גם האופוזיציה לא בדיוק קשורה, אבל מה כן, עברנו שבוע שלם בו התגעגענו לרגע הזה בו נוכל שוב לשבת ולצפות בקליפ נוסף, ולנתח אותו באופן הכי לא מקצועי שנצליח. שבוע שבו בכל יום ויום, ופעמים שאף בכל שעה ושעה, כמעט שלא עמדנו בפיתוי וכבר רצינו לצפות, ולכתוב, ולשלוח, אבל בכל פעם מחדש הצלחנו ברגעים שאחרי האחרונים לעצור בעדנו ולא לשלוח עשרות פרקים חדשים... אתם יודעים, הרי לא באמת היו מעלים לנו לראש האתר בכל עשר דקות פרק נוסף. אבל מה שהחזיק אותנו בחיים והותיר לנו שביב של תקווה בכל מהלך השבוע הזה, היא הידיעה שלאחר יום שני מגיע, בדרך כלל, יום שלישי. וביום שלישי... טוב, קבלו את הפרק הבא של הקליפעאהר'ס (או כמו ששאל בחור מישיבה קטנה ידועה במרכז העיר: 'קליפר' זה לא סוג של מצית?) קבלו את האסיר הפצוע הרטוב המוחלק שלנו:  פיני איינהורן - ואמונתך . אז ככה. אלף, אנחנו לא מחפשים תירוצים למה לכתוב על פיני איינהורן. הוא פשוט טוב וזהו. בית, כפי שאתם יודעים הוא הוציא לאחרונה דיסק, לא שיר אחד, דיסק שלם!

שלום שלום. תודה שחזרתם אלינו לפרק החמישי של "קליפע'ס". בואו נקצר תהליכים אנד שורות אנד מילים. במקום כל הברברת אנד הקשקשת הקבועה אנד הרגילה. נעצור כאן. ופשוט נעבור לפרק החמישי. "איזו דרמה אינטרנטית יוצאת דופן המסרבת לשקוט על שמרייה. כבר מרגע הגיחו לאוויר העולם של הפרק הראשון ועד הלום, עת עומדים אנו בפתיחת הפרק החמישי העומד לטרוף את כל הקלפים ולהפוך לכם את כל מה שידעתם ולא ידעתם במוזיקה ה..." (שרולצ'ה, זאת הפעם האחרונה שאתה מקבל את פתיחת הפרק, חפרת!!!) לא שמערל, לא געצל, לא יענקל. "בערל". (בלי צ'ופצ'יק בין הרי"ש ללמ"ד). קבלו במחיאות כפיים סוערות את הקליפ הבא: " בערל - מוטי אילוביץ אנד אילאוויטש ": . וואו וואו ועוד פעם וואו. במאמר המוסגר: יש איזה שהוא פחד קמאי שמשתלט עליך כשאתה בא לכתוב ביקורת על כזה קליפ. אותו פחד שגרם לך לא לכתוב על "טוב לי" של לוי פלקוביץ, אותו פחד שגורם לך לא לכתוב על "בין קודש לחול" של אמיר דדון ושולי רנד. קיצער זה מאותם הקליפים שכשאתה צופה בהם בפעם הראשונה, אתה מבין לראשונה