אמיגדלה

בסיעתא דשמיא Taylor Young   Unsplash הא, תחילת זמן חורף. הבבא קמא עוז והדר המתוקה מחכה לי בתחתית הארון עוד משלהי שיעור א'. שוכבת בשלווה תחת שאר המסכתות הישיבתיות, מחכה לתורה, לזמן שלה, שיבוא. ובסוף הסיבוב, לאחר מחזור שלם, משנלמדו גיטין וכתובות, בבא בתרא ומכות, זה הגיע. בבא קמא בסיבוב שני. אני נוטל את הגמרא העבה ופותח אותה. מרפרף בקלילות ומאורר את הדפים. נייר ישן נושר מבין הדפים. אני מרים אותו מהרצפה ומעיין בסקרנות. מבחן בבקיאות, אם שאלתם. אני נזכר באותו המבחן. לאחר שבוע שלם שבו במקום להשתתף בסדרי ב', עמדתי במטבח הישיבה והכנתי ארוחות ערב במקום הטבחית הקבועה שיצאה לחופשת לידה. והנה מגיע יום חמישי והמבחנים מחולקים. באמת שאני רוצה לכתוב תשובות, אבל טכנית, אין לי איך, לא למדתי את הסוגיות הללו כלל. אך מה אעשה שאני כן רוצה לקבל ציון?! הבנתי שהדרך היחידה שלי לקבל ציון בלי לעבור את המבחן הוא לגרום לר"מ לקורת רוח מרובה, עד שיהיה חייב לתת לי ציון. וכה כתבתי במבחן חלף התשובות. (הטעויות התחביריות במקור): לכבוד מורינו הר"מ שליט"א מכיון שכך ובהתאם לזאת שאני משקיע בימים ה

בסיעתא דשמיא Nik MacMillan   Unsplash ..."ברוך אתה... המבדיל בין קודש לחול". -אאאמןןן. רוחי הרימה את עיניה מנתזי היין שכעת גם הם מעטרים את המפה שהייתה לבנה איי-שם לפני מי-יודע-כמה-זמן בערב ראש השנה דאשתקד. מאז היא עברה גם שבת, ערב יום כיפור, יום כיפור, שבת, חג ראשון, שבת, חול המועד, שבת, שביעי של סוכות, הושענה רבאק, שמיני עצרת, וזהו. זה נגמר. ככל הנראה אלו הם הסימנים האדומים האחרונים שעוד יזכו להצטרף אל אינספור אחיהם על מפת השבת, חול, חג, חול, שבת, חג, חול, חג, שבת, חג. העיניים עזבו את הכתמים וטיפסו אל עיניו של בעל הבית. הוא לא היה שם. הגביע שכב בהפוכה על צלוחית הכסף, הילדים עמדו מסביב, הקיטל, הטלית, ספר התורה מבד, מנייר, מקלף, הדגלים, קופסת האתרוג, נרתיק הלולב, עלי ערבות, הושענות חבוטות, טופים דבוקים לרצפה, לכיסאות, לשולחן, למצעים, למיטות, צנצנת דבש, שופר מפלסטיק, הכל עמד שם מסביב. חוץ מבעלה. חלקיק השנייה לאחר שסיים את ההבדלה הוא נעלם. ואז היא נזכרה באותו הלילה. ליל חול המועד, אוזניים מצפצפות שבבי מנגינות עולות ויורדות עוד משמחת בית השואבה ההמונית, הרעשנית, המקפיצה,

בסייעתא דשמיא Carl Raw   Unsplash מוצאי שמחת תורה תש"ף. מכתב גלוי לאברך אחד. אל תחשוב שאף אחד לא ראה אותך במעשיך הנלוזים בעת ההקפות ביום שמחת תורה. היית בטוח שכולם עסוקים בשמחת התורה ולאף אחד אין פנאי לעקוב אחר מהלכיך הלא בדיוק ישרים. זהו שלא. אני ישבתי שם על ספסל בקצה בית המדרש, מאחורי שורות הספסלים המקופלים וצפיתי בך במשך שעות ארוכות. החל מהקראת הפסוקים של אתה הראת ועד לסיום הצלפת אחרון הטופי הדביקי, המעוך והדוחה, לעבר עוד ילד בן ארבע וחצי שאביו התעקש שהוא צריך לעלות לתורה בעצמו וללא עזרה מן הקהל בקריאת הברכות. ראיתי אותך עומד ברוב הזמן מחוץ למעגלי הריקודים בנקודה מאד מסוימת בצפון בית המדרש. לא הבנתי למה בדיוק אתה נטוע דווקא שם. עד שהרמתי את עיני והבחנתי במזגן העצמתי, שתיים וחצי כוח סוס, דלוק על שש עשרה מעלות, שבמקום לאוורר ולקרר את פרצופיהם המיוזעים של הרוקדים הנלהבים - נעו וזעו התריסים היישר ממך אליך, מעצמך עליך. סידרת את עצמך עם המזגן והיה לך נעים. לא הבנת את כל הללו המתלוננים על אוזלת היד וחוסר סיפוק הסחורה המבוקשת על ידי מזגני בית הכנסת. ראיתי אותך

Markus Spiske   Unsplash כמו עוזבת הנשמה את הגוף לזמן מה, עולה ומרחפת בשלווה אינסופית, משייטת באיטיות שאנטית מרדימה, בתוך בועה של כלום ריק ותוהו. לא מוצאת לעצמה מקום אך גם לא מחפשת. כעת נח לה, היא רגועה, שום דבר אינו מציק לה משום כיוון שהוא. לא חופרת על הרגע הבא, אינה חוקרת את המצב הנוכחי, מתעלמת מן העבר. כעת יש רק עכשוויות שאינה מיועדת וחפצה ללכת לשום מקום. גוף מוטל על מחצלת נוחה, מסובב כריות מפנקות, שרוע תחת חושה מאובזרת עשויה קנים, הזרוקה במרחק של עשרה מטרים מקו המים הכחולים, מיד אחרי ריף האלמוגים המדהים של 'ראס אל שטן', ארבעים דקות מטאבה במונית מצרית טיפוסית. קרני השמש החמימות החודרות בין הקנים הארוגים יחדיו מעשה אמן, מלטפות את הפנים השלוות, מרפרפות בינות לקווצות השערות הגדלות פרא מכל צדי הראש, שוטפות מעל הגוף שכבות של הרהורים ומחשבות, מהלך חיים, צורת קיום, קונפליקטים יומיומיים, דאגות הישרדות. ונעצמות העיניים ומעמיקות הנשימות ומואטות דפיקות הלב. רעש הגלים באוזניים, דממת אלחוט במוח. מישהו נכנס לחושה. ממעבר למחיצת הקנים הוא שומע קול נרגש. "מצאנו מעי

נתן דמלאו   Unsplash ..."ואתה לוקח את חזי אתך" אין מצב. - וגם נחי השכן מגיע איתנו - מרים אלי חזי זוג עיניים מאושרות. אני לא רואה את עצמי עוזה את זה, נו. "מה לא רואה?" אמא כבר ממש מתחילה להתעצבן עלי. "ומה עם טיול חול המויעד? ומה עם לעזור לי קצת? תתגבר קצת על האנטגוניזם שלך ותקח את אחים שלך". בכיף הייתי לוקח אותם ללונה פארק, אבל לחדר בריחה? נו באמת. - בלונה פארק כבר היינו מיליון פעם. "הם מתעקשים על חדר בריחה אז תקח אותם לחדר בריחה". אני ייקח אותם לחדר בריחה ואני יברח להם שם. "ריבוינוי של עויילם, מה הבעיה שלך?" אלף, אני מתבייש ללכת עם ג'ינג'ים ברחוב. "אל תתחצף". טוב יצאנו. אבל שיהיה ברור, שטות אחת שלכם ואני בבית. ______________________________ שלושת רבעי שעה לאחר מכן אנו נכנסים למתחם חדרי הבריחה של סאשה, מהנדס אוקראיני שעלה לפני חמש שנים ומאז הוא ממציא ובונה חדרי בריחה. 'אנו' הכוונה לאחי, חזי הג'נג'י המנומש המעצבן והקופצני, לנחי חברו בלב ונפש, לא ג'ינג'י ולא מנומש, אך בהחלט מסוגל להוציא גם פ

סיפור בחמשה פרקים על חיים ושלום ויין לדוד המלך בצפרא דמעלי שבתא. Sherise Van Dyk   Unsplash פרק 1 - קופצים לבוץ . "אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול". (משנ"ב הלכו שבת) כביש 90 - הקילומטר הראשון. מה גורם לישראלי המצוי להדביק מיליוני מסטיקים על סלע מזדמן באמצעו של מסלול הליכה. אולי אותו מניע הגורם לו להסתובב עם "פקקול" מחובר לתרמיל ולהרגיש קול. או דווקא להסתובב בכל קשקוש גרפיטי מחדש ולחפש את נחצ'ה מאחוריך. קפריזות. מחלת נפש ידועה שפוקדת את שלל טיילני ישראל על כל גווניהם. וככל הנראה זה גם מה שגרם לשני בחורים צעירים בנפשם, קצת פחות בגילם, להקים את אוהלם המט לנפול למנוחת לילה, דווקא בקצה הכיכר המדושאת שבטבורה של העיירה "מטולה". או אם נדייק בנון צדיקים - בעשרת הסנטימטרים הראשונים של כביש 90. חלום ישן - טען חיים במרץ נעורים לשלום, שותפו למסעות ההזויים ביותר שתוכלו להעלות על בדל דעתכם. מסעות שונים ומשונים שהמכנה המשותף היחיד שלהם, הוא, שכל כולם עד האחרון שבהם הינו בתוככי גבולות ארץ ישראל